Part 2, Chapter 14

⬅️

Arabic (Huseyin Attai, 1962) | English (Michael Friedländer, 1885) | Hebrew (Ibn Tibbon, 1204) | Arabic (Munk, 1856)

Translations

It is not necessary to repeat in every chapter that I write this treatise with the full knowledge of what you have studied; that I therefore need not quote the exact words of the philosophers; it will suffice to give an abstract of their views. I will, however, point out the methods which they employ, in the same manner as I have done when I discussed the theories of the Mutakallemim. No notice will be taken of the opinion of any philosopher but that of Aristotle; his opinions alone deserve to be criticized, and if our objections or doubts with regard to any of these be well founded, this must be the case in a far higher degree in respect to all other opponents of our fundamental principles.

I now proceed to describe the methods of the philosophers.

First Method.—According to Aristotle, motion, that is to say, motion par excellence, is eternal. For if the motion had a beginning, there must already have been some motion when it came into existence, for transition from potentiality into actuality, and from non-existence into existence, always implies motion; then that previous motion, the cause of the motion which follows, must be eternal, or else the series would have to be carried back ad infinitum. On the same principle he maintains that time is eternal, for time is related to and connected with motion: there is no motion except in time, and time can only be perceived by motion, as has been demonstrated by proof. By this argument Aristotle proves the eternity of the Universe.

Second Method.—The First Substance common to the four elements is eternal. For if it had a beginning it would have come into existence from another substance; it would further be endowed with a form, as coming into existence is nothing but receiving Form. But we mean by “First Substance” a formless substance; it can therefore not have come into existence from another substance, and must be without beginning and without end; hence it is concluded that the Universe is eternal.

Third Method.—The substance of the spheres contains no opposite elements; for circular motion includes no such opposite directions as are found in rectilinear motion. Whatever is destroyed, owes its destruction to the opposite elements it contains. The spheres contain no opposite elements; they are therefore indestructible, and because they are indestructible they are also without beginning. Aristotle thus assumes the axiom that everything that has had a beginning is destructible, and that everything destructible has had a beginning; that things without beginning are indestructible, and indestructible things are without beginning. Hence follows the Eternity of the Universe.

Fourth Method.—The actual production of a thing is preceded in time by its possibility. The actual change of a thing is likewise preceded in time by its possibility. From this proposition Aristotle derives the eternity of the circular motion of the spheres. The Aristotelians in more recent time employ this proposition in demonstrating the Eternity of the Universe. They argue thus: When the Universe did not yet exist, its existence was either possible or necessary, or impossible. If it was necessary, the Universe could never have been non-existing; if impossible, the Universe could never have been in existence; if possible, the question arises, What was the substratum of that possibility? for there must be in existence something of which that possibility can be predicated. This is a forcible argument in favour of the Eternity of the Universe. Some of the later schools of the Mutakallemim imagined that they could confute this argument by objecting that the possibility rests with the agent, and not with the production. But this objection is of no force whatever; for there are two distinct possibilities, viz., the thing produced has had the possibility of being produced before this actually took place; and the agent has had the possibility of producing it before he actually did so. There are, therefore, undoubtedly two possibilities—that of the substance to receive a certain form, and that of the agent to perform a certain act.

These are the principal methods, based on the properties of the Universe, by which Aristotle proves the Eternity of the Universe. There are, however, other methods of proving the Eternity of the Universe. They are based on the notions formed of God, and philosophers after Aristotle derived them from his philosophy. Some of them employed the following argument:—

Fifth Method.—If God produced the Universe from nothing, He must have been a potential agent before He was an actual one, and must have passed from a state of potentiality into that of actuality—a process that is merely possible, and requires an agent for effecting it. This argument is likewise a source of great doubts, and every intelligent person must examine it in order to refute it and to expose its character.

Sixth Method.—An agent is active at one time and inactive at another, according as favourable or unfavourable circumstances arise. The unfavourable circumstances cause the abandonment of an intended action. The favourable ones, on the other hand, even produce a desire for an action for which there has not been a desire previously. As, however, God is not subject to accidents which could bring about a change in His will, and is not affected by obstacles and hindrances that might appear or disappear, it is impossible, they argue, to imagine that God is active at one time and inactive at another. He is, on the contrary, always active in the same manner as He is always in actual existence.

Seventh Method.—The actions of God are perfect; they are in no way defective, nor do they contain anything useless or superfluous. In similar terms Aristotle frequently praises Him, when he says that Nature is wise and does nothing in vain, but makes everything as perfect as possible. The philosophers therefore contend that this existing Universe is so perfect that it cannot be improved, and must be permanent; for it is the result of God’s wisdom, which is not only always present in His essence, but is identical with it.

All arguments in favour of the Eternity of the Universe are based on the above methods, and can be traced to one or other of them. The following objection is also raised against Creatio ex nihilo: How could God ever have been inactive without producing or creating anything in the infinite past? How could He have passed the long infinite period which preceded the Creation without producing anything, so as to commence, as it were, only yesterday, the Creation of the Universe? For even if you said, e.g., that God created previously as many successive worlds as the outermost sphere could contain grains of mustard, and that each of these worlds existed as many years: considering the infinite existence of God, it would be the same as if He had only yesterday commenced the Creation. For when we once admit the beginning of the existence of things after their non-existence, it makes no difference whether thousands of centuries have passed since the beginning, or only a short time. Those who defend the Eternity of the Universe find both assumptions equally improbable.

Eighth Method.—The following method is based on the circumstance that the theory implies a belief which is so common to all peoples and ages, and so universal, that it appears to express a real fact and not merely an hypothesis. Aristotle says that all people have evidently believed in the permanency and stability of the heavens; and thinking that these were eternal, they declared them to be the habitation of God and of the spiritual beings or angels. By thus attributing the heavens to God, they expressed their belief that the heavens are indestructible. Several other arguments of the same kind are employed by Aristotle in treating of this subject in order to support the results of his philosophical speculation by common sense.

Placeholder text

I need hardly repeat in every chapter that I wrote this work for you in full awareness of your attainments. I need not quote the Philosophers’ arguments verbatim on every topic rather than the thrust of their reasoning. So rather than expatiate, I will just note the lines of argument they favored, as I did with the views of the Mutakallimūn. But I will consider only Aristotle’s arguments. His are the views that merit study. Any sound rebut- tal or critique I can make of any of them will hold all the better against any others who contest our core biblical tenets.

I say, then, the following: a. Motion, Aristotle claims, never began and will never end. He means motion of any sort. Any motion or any process that began, he argues, must have been preceded by another, the shift from potency to act that began it: So there was motion even then, the process that brought about that later motion. Unless the earlier motion were eternal, the sequence would be infinite. On the same basis, he argues that time had no beginning and will not end. For time depends on motion and entails it. There is no motion without time, and time is unintelligible without motion, as has been demonstrated. This is one argument he has to imply the world’s eternity.

b. A second approach of his: He says that the prime matter common to the four ele- ments cannot come to be or pass away. For if it did, there would have to be some matter from which it came, and the product would have to have a form. That is what ‘coming to be’ means. But prime matter is formless by hypothesis. So it must be ungenerated, everlasting, and indestructible. This, too, implies the world’s eternity.

c. A third approach of his: There is no contrariety in the matter of the sphere, he says.

For rotation has been shown to have no opposite; only rectilinear motions have an opposite, demonstrably, as he says. But whatever corrupts does so only by the contrari- ety within it. Since the sphere harbors no contrariety, it cannot be destroyed. And what cannot be destroyed never came to be. He posits four theses here: i. Whatever comes to be passes away.

ii. Whatever passes away comes to be.

iii. Whatever did not come to be does not pass away.

iv. Whatever does not pass away did not come to be.

That gives him another method to reach his intended conclusion, the eternity of the world.

d. A fourth approach: Whatever comes to be, he says, was previously possible, and for every change, there was an antecedent possibility. From this he infers continuous rota- tion, unending and unbegun, whence his modern followers infer the world’s eternity: They argue that before the world came to be, its origin must have been possible, neces- sary, or impossible. If necessary, it would have existed already. If impossible, it would never have existed. But if possible, what grounded that possibility? There must have been something real, by virtue of which it could be deemed possible. This is quite a powerful argument for the world’s eternity.

One of the keener modern Mutakallimūn claimed that he had solved the problem by locating the potential in the maker, not the object. But that will not work: The possibil- ity would be in both. With anything that comes to be, it must be possible for it to come to be and for its maker to produce it. The potential is twofold, of course: in the matter and in the maker.

These are the main cosmological arguments Aristotle made for the world’s eter- nity. Other arguments, derived from his philosophy by his successors, support eternity theologically.

e. In one they say, ‘If God created the world ex nihilo, then before creating it, He was active only potentially; in creating, He became active actually. So He moved from potency to act, and there must be some contingency in Him and some cause that moved Him to action.’ This, too, raises serious difficulties, and every intelligent thinker should reflect on how to get to the bottom of the difficulty and solve it.

f. In another approach, they say a doer acts or fails to act at a given time because of mo- tives that occur to him or obstacles that impede him: Obstacles may hinder his executing his intent, or incentives may prompt him to change his mind. But the Creator has no passing motives to alter His intent and is not hindered by obstacles or impediments that come and go. So there is no reason for Him to be now active and now inactive. His work, like His being, is constant and forever actual.

g. His works, they argue further, are consummately perfect; nothing in them is lack- ing, excessive, or pointless— a theme Aristotle constantly repeats. Nature, he says, is wise and does nothing in vain but does all things in the most perfect way possible. So this world, they say, is perfect as can be and has no higher goal. It must exist forever, then.

For His wisdom, like Himself, is constant. Indeed, He is the wisdom that decrees this world’s being.

All the arguments you will find advanced by eternalists are variants that reduce to one of these, or they are diatribes, like saying, ‘How could the Divine remain idle— doing noth- ing, initiating nothing, utterly inactive throughout His infinite, eternal existence— and then start the world only yesterday?’ For if you said, for example, that God created many worlds before this one, as many as the mustard seeds that would fill the outermost ce- lestial orb, and that each lasted as many years as those mustard seeds, all that, beside His boundless being, would still be like saying He created it only yesterday. Once you posit a world begun from nothing, there is no difference between saying it began hundreds of thousands of years ago and saying it just began. This is just another way that eternalists try to embarrass us.

Another way is to appeal to how widespread eternalism has been among all nations from time immemorial, implying that it is a natural, not a conventional, belief. Aristotle says, “All men confess the permanence and fixity of the heavens. Sensing that they are un- generated and indestructible, they made them the dwelling places of God and spirits”— meaning angels— “and linked the heavens to Him to indicate their permanence.” He says more in the same vein, as if popularity confirmed the view he thinks reason has vindicated.

לא אחתאג’ אן אכרר פי כל פצל אן הד’ה אלמקאלה אנמא אלפתהא לך לעלמי במא חצל ענדך ואני לא אחתאג’ אן אתי בנץ כלאם אלפלאספה פי כל מוצ’ע בל באגראצ’הם ולא אטול בל אנבהך עלי אלטרק אלתי יקצדונהא כמא פעלת לך פי ארא אלמתכלמין ולא אלתפת למן תכלם גיר ארסטו אד’ אראוה הי אלתי ינבגי אן תתאמל ואן ת’בת אלרד עליה או אלתשכיך פי מא נרד או נשכך עליה פי שי מנהא פד’לך פי חק גירה מן כל מן כ’אלף קואעד אלשריעה אחרי ואוכד.

פאקול. אן ארסטו יקול אן אלחרכה לא כאינה ולא פאסדה יעני אלחרכה עלי אלאטלאק לאנה יקול אן כאנת אלחרכה חדת’ת פכל חאדת’ תתקדמה חרכה והי כ’רוג’ה ללפעל וחדות’ה בעד אן לם יכן פתכון אלחרכה אד’א מוג’ודה והי אלחרכה אלתי בהא וג’דת הד’ה אלחרכה אלאכ’ירה פאלחרכה אלאולי קדימה צ’רורה או ימר אלאמר ללא נהאיה. ובחסב הד’א אלאצל איצ’א יקול אן אלזמאן גיר כאין ולא פאסד אד’ אלזמאן תאבע ללחרכה ולאזם להא ולא חרכה אלא פי זמאן ולא יעקל אלזמאן אלא באלחרכה כמא ברהן פהד’ה טריק לה ילזם בהא קדם אלעאלם.

טריק ת’אניה לה יקול אלמאדה אלאולי אלמשתרכה ללאסתקסאת אלארבעה לא כאינה ולא פאסדה לאנה אן כאנת אלמאדה אלאולי כאינה פלהא מאדה מנהא תכונת וילזם אן תכון הד’ה אלמתכונה ד’את צורה אד’ הי חקיקהֵ אלכון ונחן פרצ’נאהא מאדה לא ד’את צורה פתלך צ’רורה גיר כאינה מן שי פהי אזליה לא תביד. והד’א איצ’א יוג’ב קדם אלעאלם.

טריק ת’אלת’ה לה יקול אן מאדהֵ אלפלך בג’מלתה ליס פיהא שי מן אלתצ’אד לאן אלחרכה אלדוריה לא צ’ד להא כמא בין ואנמא אלתצ’אד פי אלחרכה אלמסתקימה כמא ברהן. קאל וכל מא יפסד אנמא סבב פסאדה מא פיה מן אלתצ’אד ואד’ ואלפלך לא תצ’אד פיה פליס הו פאסדא ומא ליס בפאסד פליס במתכון ויטלק קצ’איא ויבינהא והי אן כל כאין פאסד וכל פאסד כאין וכל מא לם יתכון לא יפסד וכל מא לא יפסד לם יתכון פהד’א איצ’א טריק יוג’ב בהא מא ירידה מן קדם אלעאלם.

טריק ראבעה קאל כל חאדת’ פאמכאן חדות’ה מתקדם עלי חדות’ה באלזמאן וכד’לך כל מתגיר פאמכאן תגירה מתקדם עליה באלזמאן. ובהד’ה אלמקדמה אלזם דואם אלחרכה אלדוריה ואנהא לא אנקצ’א להא ולא בדאה. ובהד’ה אלמקדמה בין אלמתאכ’רון מן תבאעה קדם אלעאלם וקאלוא אלעאלם קבל אן יכון לא יכ’לו אן יכון חדות’ה ממכנא או ואג’בא או ממתנעא פאן כאן חדות’ה ואג’בא פאנה לא יברח מוג’ודא ואן כאן חדות’ה ממתנעא פלא יצח אן יוג’ד אבדא ואן כאן ממכנא פמן חאמל ד’לך אלאמכאן פלא בד מן שי מוג’וד הו חאמל אלאמכאן ובה יקאל לד’לך אלשי אנה ממכן. והד’ה טריק קויה ג’דא פי את’באת קדם אלעאלם.

וזעם בעץ’ חד’אק אלמתאכ’רין מן אלמתכלמין אנה פך הד’א אלעויץ פקאל אלאמכאן הו ענד אלפאעל לא פי אלשי אלמנפעל. והד’א לא שי לאנהמא אמכאנאן לאן כל שי חאדת’ אמכאן חדות’ה מתקדם עליה וכד’לך אלפאעל אלד’י אחדת’ה כאן פיה אמכאן אן יחדת’ מא אחדת’ה קבל אן יחדת’ה פהמא אמכאנאן בלא שך אמכאן פי אלמאדה אן תכון כד’א ואמכאן פי אלפאעל אן יפעל כד’א.

פהד’ה אמהאת אלטרק אלתי יסלכהא ארסטו פי את’באת קדם אלעאלם מן ג’ההֵ אלעאלם נפסה.

ות’ם טרק איצ’א ד’כרהא אלד’ין אתוא בעדה אסתכ’רג’והא מן פלספתה ית’בתון בהא קדם אלעאלם מן ג’ההֵ אלאלאה ג’ל אסמה.

מנהא אנהם קאלוא. אן כאן אללה ג’ל אסמה אחדת’ אלעאלם בעד אלעדם פכאן אללה קבל אן יכ’לק אלעאלם פאעלא באלקוה פלמא כ’לקה צאר פאעלא באלפעל פקד כ’רג’ אללה מן אלקוה אלי אלפעל פפיה תעאלי אמכאן מא ולא בד לה מן מכ’רג’ אכ’רג’ה מן אלקוה אלי אלפעל. והד’א איצ’א שדיד אלאשכאל והד’א הו אלד’י ינבגי אן יפכר כל עאקל פי חלה ואט’האר סרה.

וטריק אכ’רי קאלוא אנמא יפעל אלפאעל פי וקת ולא יפעל פי וקת בחסב אלמואנע או אלדואעי אלטאריה לה ופיה פתוג’ב לה אלמואנע תעטל פעל מא ירידה ותוג’ב לה אלדואעי אראדהֵ מא לם יכן ירידה מן קבל. ואד’א כאן אלבארי ג’ל אסמה לא דואעי לה תוג’ב תגיר משיה ולא עואיק ענדה ולא מואנע תטרי או תזול פלא וג’ה לכונה יפעל פי וקת ולא יפעל פי וקת בל פעלה דאימא כדואמה מוג’וד באלפעל.

וטריק אכ’רי יקולון אפעאלה תעאלי כאמלה ג’דא ליס פיהא שי מן אלנקץ ולא פיהא שי עבת’ ולא זאיד. והד’א הו אלמעני אלד’י יכררה ארסטו דאימא ויקול אלטביעה חכימה ולא תפעל שיא עבת’א ואנהא תפעל כל שי עלי אכמל מא ימכן פיה פקאלוא מן ד’לך הד’א אלמוג’וד הו אכמל מא יכון וליס בעדה מן גאיה פלד’לך יג’ב אן יכון דאימא אד’ חכמתה כד’אתה דאימה בל ד’אתה חכמתה אלתי אקתצ’ת וג’וד הד’א אלוג’וד.

פכל מה עסאה אן תג’דה מן חג’ג’ מן יעתקד אלקדם מן הד’ה אלטרק יתפרע ואלי אחדאהא ירג’ע.

ואיצ’א עלי ג’ההֵ אלתשניע אנהם יקולון כיף כאן אלאלאה עז וג’ל עטאלא לם יעמל שיא בוג’ה ולא אחדת’ חאדת’א פי אלאזל אלד’י לם יזל וטאל אמתדאד וג’ודה אלקדים אלד’י לא נהאיה לה לא יפעל שיא פלמא כאן נהאר אמס אפתתח אלוג’וד. אד’ לו קלת מת’לא אן אללה כ’לק עואלם כת’ירה קבל הד’א עלי עדד מלו כרהֵ אלפלך אלאקצי כ’רדלא ואן כל עאלם מנהא אקאם מוג’ודא סנין עלי עדד מלוה כ’רדלא לכאן ד’לך כלה באלאצ’אפה אלי וג’ודה תעאלי אלד’י לא נהאיה לה במנזלהֵ לו קלת אן אללה אמס כ’לק אלעאלם לאנא מתי את’בתנא אפתתאח וג’וד בעד עדם פלא פרק בין אן תג’על ד’לך כאן מנד’ מיי אלף מן אלסנין או מנד’ זמאן קריב ג’דא. פהד’א איצ’א ממא ישנע בה מן יעתקד אלקדם.

ואיצ’א עלי ג’ההֵ אלאסתדלאל באלמשהור ענד אלמלל כלהא פי גאבר אלדהר אלד’י יוג’ב ד’לך אן אלאמר טביעי לא וצ’עי ולד’לך וקע אלאג’מאע עליה יקול ארסטו כל אלנאס יצרחון בדואם אלסמא ות’באתהא ולמא שערוא באנהא גיר כאינה ולא פאסדה ג’עלוהא מסכנא ללה תעאלי וללרוחאניין יעני אלמלאיכה ונסבוהא לה ללדלאלה עלי דואמהא. ואתי פי הד’א אלבאב איצ’א באמור מן הד’א אלקביל עלי ג’ההֵ רפד אלראי אלד’י צחחה אלנט’ר ענדה באלמשהוראת:

Placeholder text

לא אצטרך להשיב בכל פרק שזה המאמר אמנם חברתיו לך לדעתי מה שעלה בידך; ושאני לא אצטרך שאביא לשון דברי הפילוסופים בכל מקום אבל עניניהם; לא אאריך, אבל אעירך על הדרכים אשר יכונו אליהם כמו שעשיתי לך בדעות המדברים. ולא אשגיח למי שדיבר זולת אריסטו מפני שדעותיו הם הראויים להתבונן; ואם תתקים התשובה עליו או הסיפוק במה שנשיב או נספק עליו בדבר מהם, יהיה זה בחוק זולתו מכל מי שחלק על יסודי התורה יותר ראוי ויותר חזק.

ואומר כי אריסטו יאמר כי התנועה לא הוה ולא נפסדת – רצונו לומר: התנועה המחלטת–; שהוא יאמר אם התנועה התחדשה – וכל מתחדש תקדם לו תנועה והיא צאתו לפועל והתחדשו אחר שלא היה – תהיה התנועה אם כן נמצאת, והיא התנועה אשר בה נמצאה זאת התנועה האחרונה; אם כן, התנועה הראשונה קדומה בהכרח או ילך הענין אל לא תכלית. ולפי זה השורש גם כן יאמר כי הזמן לא הוה ולא נפסד, כי הזמן נמשך לתנועה ודבק לה ואין תנועה אלא בזמן ולא יושכל הזמן אלא בתנועה, כמו שהתבאר במופת. זאת דרך לו יחיב בה קדמות העולם.

דרך שני לו, יאמר החומר הראשון המשותף ליסודות הארבע לא הוה ולא נפסד; שאם היה החומר הראשון הוה, יהיה לו חומר ממנו נתהוה, וראוי שיהיה זה המתהוה בעל צורה שהיא אמיתת ההויה – ואנחנו הנחנוהו חומר לא בעל צורה; אם כן, הוא בהכרח בלתי הוה מדבר, והוא אם כן קדמון לא יאבד. וזה גם כן יחיב קדמות העולם.

דרך שלישי לו, יאמר כי חומר הגלגל בכללו אין בו דבר מן ההיפוך כי התנועה הסיבובית אין הפך לה כמו שהתבאר במופת; ואמנם ההיפוך הוא בתנועה הישרה כמו שהתבאר במופת. אמר; וכל מה שיפסד אמנם סיבת הפסדו – מה שבו מן ההתהפכות; ואחר שהגלגל אין בו התהפכות אינו אם כן נפסד, ומה שאינו נפסד אינו אם כן מתהוה; ויחליט גזרות ויבארם, והם שכל הוה – נפסד וכל נפסד – הוה, וכל מה שלא יתהוה לא יפסד וכל מה שלא יפסד לא יתהוה. זה גם כן דרך יחיב בו מה שירצהו מקדמות העולם.

דרך רביעי, אמר כל מתחדש תהיה אפשרות חידושו קודמת על חידושו בזמן; וכן כל משתנה אפשרות שנויו קודמת לו בזמן. ובזאת ההקדמה חיב התמדת התנועה הסיבובית ושאין לה תכלה ולא התחלה. ובזאת ההקדמה בארו האחרונים מן הנמשכים אחריו קדמות העולם, ואמרו העולם קודם שהיה לא ימלט מהיות חידושו, אפשר או מחויב או נמנע – ואם היה חדושו מחויב הנה לא סר היותו נמצא; ואם היה חדושו נמנע לא יתכן שימצא לעולם; ואם היה אפשר מי נושא האפשרות ההוא? אי אפשר אם כן, מבלתי דבר נמצא הוא נושא האפשרות ובו יאמר לדבר ההוא שהוא אפשר. וזה – דרך חזק מאד בקיום העולם.

וחשבו קצת משכילי האחרונים מן המדברים שהוא התיר זה הספק, ואמר האפשרות הוא אצל הפועל לא בדבר המתפעל. וזה אינו כלום, מפני שהם שני אפשרים, כי כל דבר מחודש אפשרות חידושו קודם לו, וכן הפועל אשר חדשו היה בו אפשרות שיחדש מה שחידשו קודם שיחדשהו; אם כן, הם שני אפשרים בלא ספק, אפשרות בחומר שיהיה כך, ואפשרות בפועל שיפעל כך.

ואלו אמהות הדרכים אשר ילך בהם אריסטו בקיום קדמות העולם מצד העולם עצמו.

ויש דרכים גם כן זכרום הבאים אחריו הוציאום מפילוסופותו, יקימו בהם קדמות העולם מצד האלוה ית׳ שמו.

מהם שאמרו אם האלוה ית׳ שמו חידש העולם אחר ההעדר, אם כן, היה האלוה קודם שיברא העולם פועל בכח וכאשר בראו שב פועל בפועל – הנה כבר יצא האלוה מן הכח אל הפועל; אם כן, יש בו ית׳ אפשרות אחד, ואי אפשר לו מבלתי מוציא הוציאו מן הכח אל הפועל. וזהו כמו כן קשה מאד וזהו אשר צריך כל משכיל להתירו ולהראות סודו.

ודרך אחר אמרו אמנם יפעל הפועל בעת אחת ולא יפעל בעת אחרת, לפי המונעים או המביאים המתחדשים לו ובו, ויחיבו לו המונעים בטול פעולת מה שירצהו, ויחיבו לו המקרים רצון מה שלא היה רוצה מקודם; ואחר שהבורא יתעלה שמו אין מקרים לו שיחיבו שינוי רצון ולא מונעים אצלו, ולא מעכבים, שיתחדשו או יסורו – אם כן, אין צד להיותו פועל בעת אחת ולא יפעל בעת אחרת, אבל פעלו תמיד כמו התמדתו נמצא בפועל.

ודרך אחר יאמרו פעולותיו ית׳ שלמות מאד, אין בהם דבר מן החסרון ואין בהם דבר לבטלה ולא מוסף. וזהו הענין אשר ישיבהו אריסטו תמיד, ויאמר הטבע חכם ולא יעשה דבר לבטלה, ושהוא עושה כל דבר לפי מה שאפשר בו מן השלמות. ואמרו מזה זה הנמצא הוא שלם לפי מה שאפשר בו מן השלמות ואי אפשר טוב ממנו – ולזה צריך שיהיה תמיד, שחכמתו כעצמו תמידית אבל עצמו – חכמתו אשר חיבה מציאות זה המציאות.

וכל מה שאפשר שתמצאהו מטענות מי שיאמין הקדמות – מאלו הדרכים יסתעף ואל אחד מהם ישוב.

ועוד – על צד ההרחקה שהם אומרים איך היה האלוה ית׳ וית׳ בטל, לא יעשה דבר בשום פנים ולא חידש מתחדש בענין אשר לא סר, ואורך המשך מציאותו הקדמון אשר אין תכלית לו – לא יעשה דבר, וכאשר היה אתמול – התפתח המציאות? שאילו אמרת, על דרך משל, שהאלוה ברא עולמות רבים קודם זה על מספר מלוא כדור הגלגל העליון חרדל, ושכל עולם מהם עמד שנים נמצאות על מספר מלואו חרדל, היה זה בהצטרף אל מציאותו ית׳ אשר אין תכלית לו כאילו אמרת שהאלוה ית׳ אמש ברא העולם. שאנחנו כשנקיים התפתחות מציאות אחר העדר, אין הפרש בין שתשים היות זה אחר מאות אלפים מן השנים, או אחר זמן קרוב מאד. וזה גם כן ממה שירחיק בו מי שיאמין הקדמות.

ועוד, על צד עשות הראיה במפורסם אצל האומות כולם מן העולם, אשר יחיב זה שהענין טבעי, לא מונח – ולזה נפלה הסכמת הכל עליו. יאמר אריסטו כל אנשי העולם בארו בהתמדת השמים ועמידתם; וכאשר שיערו שהם בלתי הוים ולא נפסדים, שמום משכן לאלוה ית׳ ולרוחניים – רצונו לומר: המלאכים – ויחסום לו, להורות על התמדתם. והביא בזה השער גם כן ענינים מזה המין על צד חיזוק הדעת אשר אמתהו העיון אצלו במפורסמות.

Je n’ai pas besoin de répéter dans chaque chapitre que je n’ai composé pour toi ce traité que parce que je sais ce que tu possèdes(2)L’auteur s’adresse, comme dans d’autres endroits, au disciple pour lequel il a écrit cet ouvrage. Cf. le t. I, p. 312, n. 3.; il n’est donc pas nécessaire que je cite partout textuellement les paroles des philosophes, mais (il suffit d’en indiquer) les sujets, sans être long et en appelant seulement ton attention sur les méthodes (de démonstration) qu’ils avaient en vue, comme je l’ai fait pour les opinions des Motécallemîn, Je n’aurai point égard à ceux qui, outre Aristote, ont raisonné (sur ces matières); car ses opinions sont les seules qu’il faille examiner, et, si ce que nous lui objectons, ou le doute que nous élevons contre lui sur un point quelconque, est bien fondé(3)Littéralement: et si l’objection ou la dubitation, dans ce que nous objectons ou que nous rendons douteux contre lui dans l’une d’elles (c.-à-d. des opinions), est bien établie. Au lieu de , plusieurs mss. portent נריר אן; mais les deux versions hébraïques confirment la leçon que nous avons adoptée et qui est aussi demandée par le sens de la phrase., il le sera mieux encore et aura plus de force à l’égard de tous les autres qui contredisent les principes fondamentaux de la loi. — Je dis donc(4)L’auteur va citer sept démonstrations par lesquelles les péripatéticiens ont cru pouvoir établir l’éternité du monde. Ces sept méthodes démonstratives ont été citées, d’après Maïmonide, et réfutées par Albert le Grand. Voy. Summa Theologiœ, pars II, tract. I, quæst. IV, partic. 3 (Opp., t. XVIII, p. 58): «De septem viis quas collegit rabbi Moyses, quibus probatur mundi æternitas.»:

I. Aristote dit que le mouvement n’est pas né ni ne périra, — c’est-à-dire le mouvement par excellence(1)L’auteur veut parler du mouvement de la sphère céleste. Dans les éditions de la version d’Ibn-Tibbon, il manque ici le mot התנועה; les mss. portent: ר״ל התנועה המוחלטת. —; car, dit-il, si le mouvement était nouvellement survenu, alors, toute chose survenue étant précédée d’un mouvement, qui est son passage (de la puissance) à l’acte et son devenir après ne pas avoir été, il s’ensuivrait qu’il avait déjà existé un mouvement, à savoir celui en vertu duquel existe ce mouvement postérieur. Donc, le mouvement premier est nécessairement éternel; sinon, la chose remonterait à l’infini(2)Cette démonstration est fondée sur le raisonnement d’Aristote, au chap. I du liv. VIII de la Physique.. Partant de ce principe, il dit encore que le temps n’est pas né ni ne périra; car le temps accompagne le mouvement et lui est inhérent, de sorte que le mouvement n’a lieu que dans le temps et qu’on ne saurait penser le temps qu’avec le mouvement, comme cela a été démontré(3)Voy. la XVe des propositions placées en tête de cette IIe partie (p. 15).. — C’est là une (première) méthode à lui, dont on peut conclure l’éternité du monde.

II. Une seconde méthode à lui (est celle-ci): La matière première, dit-il, commune aux quatre éléments, n’est pas née, ni ne périra; car, si la matière première était née, elle aurait (à son tour) une matière dont elle serait née, d’où il s’ensuivrait que cette matière née serait douée de forme, ce qui est la vraie condition de la naissance. Or, comme nous l’avons supposée être une matière non douée de forme, il s’ensuit nécessairement qu’elle n’est point née de quelque chose; elle est donc éternelle et elle ne périra pas(1)Cette démonstration est tirée du liv. I de la Physique, chap. 9, où Aristote montre que la matière relative seule est périssable, c’est-à-dire ce qui est matière pour autre chose sans l’être en soi-même. La matière absolument première, c’est-à-dire celle qui est puissance et substratum dans un sens absolu, ne peut être sujette à la naissance et à la corruption; car si elle était née, il faudrait qu’elle eût elle-même un substratum dont elle fût née, c’est-à-dire un substratum d’une nature identique à la sienne, de sorte qu’elle aurait existé avant de naître: Ὡς μὲν γὰρ τὸ ἐν ᾧ, ϰαθ’ αὑτὸ φθείρεται (ἡ ὕλη). τὸ γὰρ φθειρόμενον ἐν τούτῳ ἐστὶν ἡ στέρησις. ὡς δἐ ϰατα δύναμιν οὑ ϰαθ’ αὑτὸ ἀλλ’ ἄφθαρτον ϰαἰ ἀγένητον ἀνάγϰη αὑτὴν εἶναι, εἴτε γὰρ ἐγὶγνετο, ὑποϰεῖσταί τι δεῖ πρῶτον, τὸ ἐξ οὗ ἐνυπάρχοντος τοῦτο δ’ἐστὶν αὑτἡ ῆφύσις, ὥστ ἔσται πρὶν γενέσθαι.. Et cela conduit également à l’éternité du monde(2)Car, la matière première devant recevoir la forme, qui lui survient par le mouvement, on remontera nécessairement jusqu’au mouvement éternel de la sphère céleste, par lequel l’éternité du monde a été démontrée..

III. Troisième méthode à lui: Dans la matière de la sphère céleste tout entière, dit-il, il n’existe aucune espèce de contrariété, le mouvement circulaire n’ayant pas de contraire, comme on l’a exposé; la contrariété, comme il a été démontré, n’a lieu que dans le mouvement droit(3)Le mouvement en ligne droite se dirige vers un point opposé au point de départ, tandis que le mouvement circulaire se dirige toujours vers son point de départ, de sorte qu’on ne peut y signaler aucune espèce de contrariété ni d’opposition. Cf. ci-dessus, chap. IV, p. 53.. Or, dit-il, tout ce qui périt n’a pour cause de sa perte que la contrariété qui est dans lui; mais, comme il n’y a pas de contrariété dans la sphère céleste, celle-ci ne périt pas(4)Voy. traité du Ciel, liv. I, chap. 3, où Aristote, en parlant du corps céleste qui a le mouvement circulaire, s’exprime ainsi: ὁμοίως δ’ εὔλογον ὑπολαβεῖν περι αὐτοῦ ϰαὶ ὅτι ἀγένητον ϰαὶ ἄφθαρτον ϰαὶ ἀνανξὲς ϰαὶ ἀναλλοίωτον, διὰ τὸ γίγνεσθαι μἐν ἅπαν τὸ γίγνόμενον ἐξ ἐναντίον τε ϰαὶ ὑποϰειμένου τίνός, ϰαὶ φθείρεσθαι ὡσαύτως ὑποϰειμένου τὲ τινος ϰαὶ εναντίου ϰαὶ εἰς εναντίον, ϰαθάπερ ἐν τοῖς πρώτοις ἐίρηται λόγοις. ϰ. τ. λ. Cf. Phys., liv. I, chap. 5., et ce qui ne périt pas n’est pas non plus né. Car il énonce d’une manière absolue les propositions suivantes: tout ce qui est né est périssable; tout ce qui est périssable est né; tout ce qui n’est pas né n’est pas périssable; tout ce qui n’est pas périssable n’est pas né(1)Voy. le traité du Ciel., liv. I, chap. 10 et suiv.; au chap. 12 (page 283 a, édit. de Bekker), Aristote se résume en ces termes: τὸ δὴ φάναι μηδἐν ϰωλύειν γινὸμενόν τι ἄφθαρτον εἶναι ϰαὶ ἀγἐνητον ὂν φθαρῆναι… ἀναιρεῖν ἐστὶ τῶν δεδομένων τι.. C’est donc là encore une méthode par laquelle il arrive, comme il l’a pour but, à (établir) l’éternité du monde(2)Albert le Grand (l. c., pag. 58-59), sans reproduire toute la démonstration, en expose ainsi la conclusion: «Tertia via est sumpta de natura cœli, cujus materia elongata est a generatione et corruptione; propter quod omnes antiqui convenerunt, quod cœlum esset locus Dei. Manente autem cœlo nunquam defuit motus ejus; manente motu, nunquam cessavit mundus producere animalia et plantas. Substantia orbis et motus sine initio manserunt, et manent, et manebunt sine fine; ergo mundus sine initio mansit, manet, et manebit sine fine.».

IV. Quatrième méthode: Dans tout ce qui survient (ou naît), dit-il, la possibilité de survenir précède temporellement ce qui survient; et de même, dans tout ce qui change, la possibilité de changer en précède temporellement le changement. De cette proposition il conclut que le mouvement circulaire est perpétuel et qu’il n’a ni fin, ni commencement; et c’est aussi par cette proposition que ses sectateurs modernes ont expliqué l’éternité du monde(3)Nous avons fait voir plus haut, p. 27, n. 1, que la proposition dont il s’agit ne repose que sur l’interprétation d’un passage d’Aristote admise par Al-Farâbi, mais qu’Ibn-Roschd déclare erronée. — Albert le Grand (l. c. p. 59) fait remarquer aussi que cette IVe méthode n’appartient pas à Aristote, mais à ses commentateurs grecs et arabes; cependant il se trompe sans doute en comptant aussi Averroès parmi ceux qui l’ont admise.. Avant que le monde fût, disent-ils, sa naissance devait être ou possible, ou nécessaire, ou impossible; or, si sa naissance a élé nécessaire, il a toujours existé; si sa naissance a été impossible, il n’a jamais pu exister; enfin si elle a été possible, quel serait donc le substratum de cette possibilité? Il fallait donc nécessairement qu’il existât quelque chose qui fût le substratum de la possibilité et par quoi la chose en question pût être dite possible. — C’est là une méthode très forte pour établir l’éternité du monde.

Quelques-uns des plus pénétrants parmi les Motécallemîn modernes ont prétendu résoudre la difficulté, en disant: la possibilité réside dans l’agent et non pas dans l’objet de l’action. Mais cela ne veut rien dire; car il y a deux possibilités différentes. En effet, dans tout ce qui naît, la possibilité de naître est antérieure à la naissance, et de même, dans l’agent qui l’a fait naître, la possibilité de faire naître telle chose existait avant qu’il la fit naître; il y a donc là indubitablement deux possibilités: une possibilité dans la matière, (celle) de devenir telle chose, et une possibilité dans l’agent, (celle) de faire telle chose.

Telles sont les principales méthodes suivies par Aristote pour établir l’éternité du monde, en prenant pour point de départ le monde lui-même.

Mais il y a quelques autres méthodes, mentionnées par ses successeurs, qui les ont tirées de sa philosophie, et où ils établissent l’éternité du monde en prenant Dieu pour point de départ.

V. L’une d’elles (est celle-ci): Si, disent-ils, Dieu avait produit le monde du néant, Dieu aurait été, avant de créer le monde, agent en puissance, et en le créant, il serait devenu agent en acte. Dieu aurait donc passé de la puissance à l’acte, et, par conséquent, il y aurait eu en lui une possibilité et il aurait eu besoin d’un efficient qui l’eût fait passer de la puissance à l’acte(1)C’est-à-dire: Si on admettait un Dieu créateur du monde, ce Dieu ne pourrait pas être l’agent absolu toujours en acte; un tel agent suppose l’éternité de l’action, et, par conséquent, l’éternité du monde. Cf. ci-dessus, chap. I, quatrième spéculation (p. 43).. — C’est là encore une grande difficulté, sur laquelle tout homme intelligent doit méditer, afin de la résoudre et d’en pénétrer le mystère(1)Dans les éditions de la version d’Ibn-Tibbon, il manque quelques mots de cette dernière phrase; les mss. portent: וזהו כמו כן קשה מאד וזהו אשר צריך כל משכיל להתירו ולהראות סודו..

VI. Autre méthode: Si un agent, disent-ils, tantôt agit et tantôt n’agit pas, ce ne peut être qu’en raison des obstacles ou des besoins(2)Proprement: des choses qui invitent ou appellent. qui lui surviennent ou (qui sont) dans lui; les obstacles donc l’engagent à s’abstenir de faire ce qu’il aurait voulu, et les besoins(3)Le mot המקרים, dans les éditions de la version d’Ibn-Tibbon, est une faute; les mss. portent המביאים. l’engagent à vouloir ce qu’il n’avait pas voulu auparavant. Or, comme le créateur n’a pas de besoins qui puissent amener un changement de volonté, et qu’il n’y a pour lui ni empêchements, ni obstacles, qui puissent survenir ou cesser, il n’y a pas de raison pour qu’il agisse dans un temps et n’agisse pas dans un autre temps; son action, au contraire, doit perpétuellement exister en acte, comme il est lui-même perpétuel.

VII. Autre méthode: Les œuvres de Dieu, disent-ils, sont très parfaites, et il n’y a dans elles rien de défectueux, ni rien d’inutile ou de superflu. C’est ce qu’Aristote répète continuellement, en disant: la nature est sage et ne fait rien en vain, mais elle fait chaque chose de la manière la plus parfaite possible(4)Voy. p. ex. traité du Ciel, liv. I, à la fin du chap. 4: ὁ δὲ θεὸς ϰαὶ ή φύσις οὐδἐν μάτην ποιοῦσιν. Des parties des animaux, liv. IV, chap. 13: ….. ἐπεὶ οὔτε περίεργον οὐδἐν οὔδἐν μάτην ἡ φύσις ποιεῖ.. De là, disent-ils, il s’ensuit que cet univers est ce qu’il y a de plus parfait, et qu’il n’v a rien qui le surpasse(5)Littéralement: et il n’y a pas d’extrême (perfection) après lui. Ibn-Tibbon traduit: ואי אפשר טוב ממנו, et il n’est pas possible qu’il y ait quelque chose de meilleur; Al-’Harîzi traduit litttéralement: ואין אחריו תכלית; il faut donc qu’il soit perpétuel, car la sagesse de Dieu est perpétuelle comme son essence, ou plutôt son essence est (elle-même) sa sagesse qui a exigé l’existence de cet univers.

Tout ce que tu pourras trouver, en fait d’argumentations (émanées) de ceux qui admettent l’éternité du monde, dérive de ces méthodes et peut se ramener à l’une d’elles.

Ils disent encore, comme pour réduire à l’absurde: Comment se pourrait-il que Dieu eût été oisif, ne faisant absolument rien et ne produisant rien dans toute l’éternité passée(1)Littéralement: Dans l’Éternité qui na pas cessé. Au lieu de אלאזל, l’éternité, l’un des mss. de Leyde (n° 18) porte אלחאל l’état; de même Ibn-Tibbon: בענין אשר לא סר. Al-’Harîzi traduit: ולא חדש חרוש מקודם., et qu’après n’avoir rien fait pendant toute la durée de son existence éternelle qui est sans fin, il eût depuis hier commencé (à créer) l’univers? Car, lors même que tu dirais, par exemple, qu’avant ce monde Dieu en a créé beaucoup d’autres, aussi nombreux que les grains de sénevé que pourrait contenir le globe de la sphère dernière, et que chacun de ces mondes a existé pendant des années aussi nombreuses que ce même contenu de grains de sénevé, tout cela serait encore, par rapport à l’existence infinie de Dieu, comme si tu disais que c’est d’hier que Dieu a créé le monde. En effet, dès que nous affirmons que l’univers a commencé après le néant absolu, il importe peu que tu admettes que cela a eu lieu depuis des centaines de mille ans(2)Je dois avertir que, pour les numéraux מיי אלף , aucun des mss. que j’ai pu consulter ne présente l’orthographe que j’ai adoptée. Ces mss. portent, les uns מנוין אלאף, les autres מיין אלאף. Le pluriel אלאף est ici contraire aux règles de la grammaire arabe; quant à la forme מיין ( , génitif pl.), elle a été probablement écrite ainsi par Maïmonide lui-même; mais j’ai cru devoir substituer l’état construit , quoique j’avoue n’avoir jamais rencontré cette forme. ou depuis un temps très rapproché; car ceux qui admettent l’éternité (du monde) trouvent cela également absurde.

On a argumenté encore de ce qui de tout temps a été généralement admis(1)Littéralement: Et (on a procédé) aussi par voie d’argumentation de ce qui est généralement connu, ou admis. Cette phrase n’a pas de verbe, et il faut sous-entendre on a procédé; l’auteur veut dire qu’on a employé le syllogisme dialectique, qui a pour base le suffrage de la totalité ou de la pluralité des hommes, et qui part, non pas de principes d’une vérité absolue, mais seulement d’opinions probables (ἐξ ἐνδόξων). Voy. Aristote, Topiques, liv. I, chap. 1, et cf. le t. I, p. 39, n. 1. par tous les peuples, et d’où il résulte que la chose est naturelle et non pas (simplement) hypothétique; de sorte qu’on est tombé d’accord à cet égard. Tous les hommes, dit Aristote, reconnaissent ouvertement la perpétuité et la stabilité du ciel, et, comme ils ont senti qu’il n’est pas né et qu’il n’est pas non plus périssable, ils en ont fait la demeure de Dieu et des êtres spirituels, c’est-à-dire des anges; ils l’ont attribué à Dieu pour indiquer sa perpétuité(2)C’est-à-dire, la perpétuité du Ciel. — Voy. traité du Ciel, liv. I, chap. 3: Ἔοιϰε δ’ὅ τε λόγος φαινομένοις μαρτυρεῖν ϰαὶ τὰ φαινόμένα τῷ λόγῳ πάντες γάρ ἄνθρωποι περὶ θεῶν ἔχουσιν ὑπόληψιν ϰαὶ πάντες τὸν ᾀνοτάτω τῷ θείῳ τόπον ἀποδιδόασι, ϰαὶ βἀρβαροι ϰαὶ Ἔλληνες, ὄσοι περ εἶναι νομίζουσι θεοὑς, δῆλον ὅτι ὡς τῷ ἀθανἀτῳ τὸ ἀθάνατον συνηρτημένον. Averroès, dans son grand commentaire (édit. in-fol., t. V, f. 9, col. b), dit en expliquant ce passage: «Et cum dixit quod sensus testatur rationi, in hac ratione incœpit dare significationes ex propositionibus famosis (ἐξ ἐνδόξων) apud plures gentes, etc.». Il allègue, dans le même chapitre, d’autres choses de cette espèce, afin de fortifier, par les opinions probables(3)C’est-à-dire, par des syllogismes dialectiques., l’opinion que la spéculation lui avait fait reconnaître vraie.

Summary

In this chapter, Maimonides explains the arguments used by Aristotle to prove the eternity of the Universe. It is clear that Maimonides considers him to be the philosopher par excellence because he says

No notice will be taken of the opinion of any philosopher but that of Aristotle; his opinions alone deserve to be criticized, and if our objections or doubts with regard to any of these be well founded, this must be the case in a far higher degree in respect to all other opponents of our fundamental principles (من خالف قواعد الشريعه).

An argument from the eternity of motion and time: if we assume that motion had a beginning, then how did the ‘first’ motion start? Either one would have to posit a ‘first’ motion that was itself eternal, or we would need an infinite chain of causes. Similarly, since time is a measure of motion, time also is eternal.
The First Substance (مادة الأولى) common to the four elements is eternal. For if it had a beginning it would have come into existence from another substance; it would further be endowed with a form, as coming into existence is nothing but receiving Form. But we mean by “First Substance” a formless substance; it can therefore not have come into existence from another substance, and must be without beginning and without end.
The heavenly substance (which for Aristotle was a fifth type of matter) performs circular motion rather than the rectilinear motion of the four sublunary elements. Therefore, unlike the four elements of our experience, the heavenly substance “contains no opposite elements” and “whatever is destroyed, owes its destruction to the opposite elements it contains”. Hence, the heavens are indestructible and therefore they must be eternal. Maimonides points out that Aristotle therefore assumes a ‘one-to-one and onto’ correspondence between indestructability and not-having-a-beginning.
When the Universe did not yet exist, its existence was either possible or necessary, or impossible. If it was necessary, the Universe could never have been non-existing; if impossible, the Universe could never have been in existence; if possible, the question arises, What was the substratum of that possibility? for there must be in existence something of which that possibility can be predicated. This is a forcible argument in favour of the Eternity of the Universe.
If God produced the Universe from nothing, He must have been a potential agent before He was an actual one, and must have passed from a state of potentiality into that of actuality–a process that is merely possible, and requires an agent for effecting it
If an agent is active at one time and inactive at another, this reflects (for ordinary agents) differences in circumstances which can be more or less favorable for an intended action. But

God is not subject to accidents which could bring about a change in His will, and i s not affected by obstacles and hindrances … it is impossible, they argue, to imagine that God is active at one time and inactive at another.
Because “Nature is wise and does nothing in vain”, “this existing Universe is so perfect that it cannot be improved, and must be permanent; for it is the result of God’s wisdom”.
An arugment from ‘commonsense’: “all people have evidently believed in the permanency and stability of the Unvierse (كل الناس يصرحون بدوام السماء و ثباتها)”, attributing to them the residence of God or other spiritual beings. Maimonides does not consider this to be a proof in the philosophical sense, but he says that arguments of this kind are offered “to support the results of his philosophical speculation by commonsense”.

Maimonides offers an additional argument against his own stated position of Creatio ex nihilo, without attributing it to Aristotle:

How could God ever have been inactive without producing or creating anything in the infinite past? How could He have passed the long infinite period which preceded the Creation without producing anything, so as to commence, as it were, only yesterday, the Creation of the Universe?