Part 2, Chapter 19

necessity of divine nature; key challenge to Aristotelean worldview

⬅️

Arabic (Huseyin Attai, 1962) | English (Michael Friedländer, 1885) | Hebrew (Ibn Tibbon, 1204) | Arabic (Munk, 1856)

Translations

It has been shown that according to Aristotle, and according to all that defend his theory, the Universe is inseparable from God; He is the cause, and the Universe the effect; and this effect is a necessary one; and as it cannot be explained why or how God exists in this particular manner, namely, being One and incorporeal, so it cannot be asked concerning the whole Universe why or how it exists in this particular way. For it is necessary that the whole, the cause as well as the effect, exist in this particular manner, it is impossible for them not to exist, or to be different from what they actually are. This leads to the conclusion that the nature of everything remains constant, that nothing changes its nature in any way, and that such a change is impossible in any existing thing. It would also follow that the Universe is not the result of design, choice, and desire; for if this were the case, they would have been non-existing before the design had been conceived.

We, however, hold that all things in the Universe are the result of design, and not merely of necessity; He who designed them may change them when He changes His design. But not every design is subject to change; for there are things which are impossible, and their nature cannot be altered, as will be explained. Here, in this chapter, I merely wish to show by arguments almost as forcible as real proofs, that the Universe gives evidence of design; but I will not fall into the error in which the Mutakallemim have so much distinguished themselves, namely, of ignoring the existing nature of things or assuming the existence of atoms, or the successive creation of accidents, or any of their propositions which I have tried to explain, and which are intended to establish the principle of Divine selection. You must not, however, think that they understood the principle in the same sense as we do, although they undoubtedly aimed at the same thing, and mentioned the same things which we also will mention, when they treated of Divine Selection. For they do not distinguish between selection in the case of a plant to make it red and not white, or sweet and not bitter, and determination in the case of the heavens which gave them their peculiar geometrical form and did not give them a triangular or quadrilateral shape. The Mutakallemim established the principle of determination by means of their propositions, which have been enumerated above (Part I., chap. lxxiii.). I will establish this principle only as far as necessary, and only by philosophical propositions based on the nature of things. But before I begin my argument, I will state the following facts: Matter is common to things different from each other; there must be either one external cause which endows this matter partly with one property, partly with another, or there must be as many different causes as there are different forms of the matter common to all things. This is admitted by those who assume the Eternity of the Universe. After having premised this proposition, I will proceed with the discussion of our theme from an Aristotelian point of view, in form of a dialogue.

We.—You have proved that all things in the sublunary world have one common substance; why then do the species of things vary? why are the individuals in each species different from each other?

Aristotelian.—Because the composition of the things formed of that substance varies. For the common substance at first received four different forms, and each form was endowed with two qualities, and through these four qualities the substance was turned into the elements of which all things are formed. The composition of the elements takes place in the following manner:—First they are mixed in consequence of the motion of the spheres, and then they combine together; a cause for variation arises then in the variation of the degree of heat, cold, moisture, and dryness of the elements which form the constituent parts of the things. By these different combinations things are variously predisposed to receive different forms; and these in their turn are again prepared to receive other forms, and so on. Each generic form finds a wide sphere in its substance both as regards quality and quantity; and the individuals of the classes vary accordingly. This is fully explained in Natural Science. It is quite correct and clear to every one that readily acknowledges the truth, and does not wish to deceive himself.

We.—Since the combination of the elements prepares substances and enables them to receive different forms, what has prepared the first substance and caused one part of it to receive the form of fire, another part the form of earth, and the parts between these two the forms of water and of air, since one substance is common to all? Through what has the substance of earth become more fit for the form of earth, and the substance of fire more fit for that of fire?

Ar.—The difference of the elements was caused by their different position; for the different places prepared the same substance differently, in the following way: the portion nearest the surrounding sphere became more rarified and swifter in motion, and thus approaching the nature of that sphere, it received by this preparation the form of fire. The farther the substance is away from the surrounding sphere towards the centre, the denser, the more solid, and the less luminous it is; it becomes earth; the same is the cause of the formation of water and air. This is necessarily so; for it would be absurd to deny that each part of the substance is in a certain place; or to assume that the surface is identical with the centre, or the centre with the surface. This difference in place determined the different forms, i.e., predisposed the substance to receive different forms.

We.—Is the substance of the surrounding sphere, i.e., the heavens, the same as that of the elements?

Ar.—No; the substance is different, and the forms are different. The term “body” is homonymously used of these bodies below and of the heavens, as has been shown by modern philosophers. All this has been demonstrated by proof.

But let now the reader of this treatise hear what I have to say. Aristotle has proved that the difference of forms becomes evident by the difference of actions. Since, therefore, the motion of the elements is rectilinear, and that of the spheres circular, we infer that the substances are different. This inference is supported by Natural Science. When we further notice that substances with rectilinear motion differ in their directions, that some move upward, some downward, and that substances which move in the same direction have different velocities, we infer that their forms must be different. Thus we learn that there are four elements. In the same way we come to the conclusion that the substance of all the spheres is the same, since they all have circular motion. Their forms, however, are different, since one sphere moves from east to west, and another from west to east; and their motions have also different velocities. We can now put the following question to Aristotle: There is one substance common to all spheres; each one has its own peculiar form. Who thus determined and predisposed these spheres to receive different forms? Is there above the spheres any being capable of determining this except God? I will show the profundity and the extraordinary acumen which Aristotle displayed when this question troubled him. He strove very hard to meet this objection with arguments, which, however, were not borne out by facts. Although he does not mention this objection, it is clear from his words that he endeavours to show the nature of the spheres, as he has shown that of the things in the sublunary world. Everything is, according to him, the result of a law of Nature, and not the result of the design of a being that designs as it likes, or the determination of a being that determines as it pleases. He has not carried out the idea consistently, and it will never be done. He tries indeed to find the cause why the sphere moves from east and not from west; why some spheres move with greater velocity, others with less velocity, and he finds the cause of these differences in their different positions in reference to the uppermost sphere. He further attempts to show why there are several spheres for each of the seven planets, while there is only one sphere for the large number of fixed stars. For all this he endeavours to state the reason, so as to show that the whole order is the necessary result of the laws of Nature. He has not attained his object. For as regards the things in the sublunary world, his explanations are in accordance with facts, and the relation between cause and effect is clearly shown. It can therefore be assumed that everything is the necessary result of the motions and influences of the spheres. But when he treats of the properties of the spheres, he does not clearly show the causal relation, nor does he explain the phenomena in that systematic way which the hypothesis of natural laws would demand. For let us consider the spheres: in one case a sphere with greater velocity is above a sphere with less velocity, in another case we notice the reverse; in a third case there are two spheres with equal velocities, one above the other. There are, besides, other phenomena which speak strongly against the hypothesis that all is regulated by the laws of Nature, and I will devote a special chapter to the discussion of these phenomena. In short, there is no doubt that Aristotle knew the weakness of his arguments in tracing and describing the cause of all these things, and therefore he prefaces his researches on these things as follows:—“We will now thoroughly investigate two problems, which it is our proper duty to investigate and to discuss according to our capacity, wisdom, and opinion. This our attempt must not be attributed to presumption and pride, but to our extraordinary zeal in the study of philosophy; when we attempt the highest and grandest problems, and endeavour to offer some proper solution, every one that hears it should rejoice and be pleased.” So far Aristotle. This shows that he undoubtedly knew the weakness of his theory. How much weaker must it appear when we bear in mind that the science of Astronomy was not yet fully developed, and that in the days of Aristotle the motions of the spheres were not known so well as they are at present. I think that it was the object of Aristotle in attributing in his Metaphysics one Intelligence to every sphere, to assume the existence of something capable of determining the peculiar course of each sphere. Later on I will show that he has not gained anything thereby; but now I will explain the words, “according to our capacity, wisdom, and opinion,” occurring in the passage which we quoted. I have not noticed that any of the commentators explain them. The term “our opinion” refers to the principle that everything is the result of natural laws, or to the theory of the Eternity of the Universe. By “our wisdom” he meant the knowledge of that which is clear and generally accepted, viz., that the existence of every one of these things is due to a certain cause, and not to chance. By “our capacity” he meant the insufficiency of our intellect to find the causes of all these things. He only intended to trace the causes for a few of them; and so he did. For he gives an excellent reason why the sphere of the fixed stars moves slowly, while the other spheres move with greater velocity, namely, because its motion is in a different direction [from the uppermost sphere]. He further says that the more distant a sphere is from the eighth sphere the greater is its velocity. But this rule does not hold good in all cases, as I have already explained (p. 174). More forcible still is the following objection: There are spheres below the eighth that move from east to west. Of these each upper one, according to this rule, would have a greater velocity than the lower one; and the velocity of these spheres would almost equal that of the ninth sphere. But Astronomy had, in the days of Aristotle, not yet developed to the height it has reached at present.

According to our theory of the Creation, all this can easily be explained; for we say that there is a being that determines the direction and the velocity of the motion of each sphere; but we do not know the reason why the wisdom of that being gave to each sphere its peculiar property. If Aristotle had been able to state the cause of the difference in the motion of the spheres, and show that it corresponded as he thought to their relative positions, this would have been excellent, and the variety in their motions would be explained in the same way as the variety of the elements, by their relative position between the centre and the surface; but this is not the case, as I said before.

There is a phenomenon in the spheres which more clearly shows the existence of voluntary determination; it cannot be explained otherwise than by assuming that some being designed it: this phenomenon is the existence of the stars. The fact that the sphere is constantly in motion, while the stars remain stationary, indicates that the substance of the stars is different from that of the spheres. Abu-nasr has already mentioned the fact in his additions to the Physics of Aristotle. He says: “There is a difference between the stars and the spheres; for the spheres are transparent, the stars are opaque; and the cause of this is that there is a difference, however small it may be, between their substances and forms.” So far Abu-nasr. But I do not say that there is a small difference, but a very great difference; because I do not infer it from the transparency of the spheres, but from their motions. I am convinced that there are three different kinds of substance, with three different forms, namely:—(1) Bodies which never move of their own accord; such are the bodies of the stars; (2) bodies which always move, such are the bodies of the spheres; (3) bodies which both move and rest, such are the elements. Now, I ask, what has united these two bodies, which, according to my opinion, differ very much from each other, though, according to Abu-nasr, only a little? Who has prepared the bodies for this union? In short, it would be strange that, without the existence of design, one of two different bodies should be joined to the other in such a manner that it is fixed to it in a certain place but does not combine with it. It is still more difficult to explain the existence of the numerous stars in the eighth sphere; they are all spherical; some of them are large, some small; here we notice two stars apparently distant from each other one cubit; there a group of ten close together; whilst in another place there is a large space without any star. What determined that the one small part should have ten stars, and the other portion should be without any star? and the whole body of the sphere being uniform throughout, why should a particular star occupy the one place and not another? The answer to these and similar questions is very difficult, and almost impossible, if we assume that all emanates from God as the necessary result of certain permanent laws, as Aristotle holds. But if we assume that all this is the result of design, there is nothing strange or improbable; and the only question to be asked is this: What is the cause of this design? The answer to this question is that all this has been made for a certain purpose, though we do not know it; there is nothing that is done in vain, or by chance. It is well known that the veins and nerves of an individual dog or ass are not the result of chance; their magnitude is not determined by chance; nor is it by chance, but for a certain purpose, that one vein is thick, another thin; that one nerve has many branches, another has none; that one goes down straight, whilst another is bent; it is well known that all this must be just as it is. How, then, can any reasonable person imagine that the position, magnitude, and number of the stars, or the various courses of their spheres, are purposeless, or the result of chance? There is no doubt that every one of these things is necessary and in accordance with a certain design; and it is extremely improbable that these things should be the necessary result of natural laws, and not that of design.

The best proof for design in the Universe I find in the different motions of the spheres, and in the fixed position of the stars in the spheres. For this reason you find all the prophets point to the spheres and stars when they want to prove that there must exist a Divine Being. Thus Abraham reflected on the stars, as is well known; Isaiah (xl. 26) exhorts to learn from them the existence of God, and says, “Lift up your eyes on high, and behold who hath created these things?” Jeremiah [calls God] “The Maker of the heavens”; Abraham calls Him “The God of the heavens” (Gen. xxiv. 7); [Moses], the chief of the Prophets, uses the phrase explained by us (Part I., chap, lxx.), “He who rideth on the heavens” (Deut. xxxiii. 26). The proof taken from the heavens is convincing; for the variety of things in the sublunary world, though their substance is one and the same, can be explained as the work of the influences of the spheres, or the result of the variety in the position of the substance in relation to the spheres, as has been shown by Aristotle. But who has determined the variety in the spheres and the stars, if not the Will of God? To say that the Intelligences have determined it is of no use whatever; for the Intelligences are not corporeal, and have no local relation to the spheres. Why then should the one sphere in its desire to approach the Intelligence, move eastward, and another westward? Is the one Intelligence in the east, the other in the west? or why does one move with great velocity, another slowly? This difference is not in accordance with their distances from each other, as is well known. We must then say that the nature and essence of each sphere necessitated its motion in a certain direction, and in a certain manner, as the consequence of its desire to approach its Intelligence. Aristotle clearly expresses this opinion. We thus have returned to the part from which we started; and we ask, Since the substance of all things is the same, what made the nature of one portion different from another? Why has this sphere a desire which produces a motion different from that which the desire of another sphere produces? This must have been done by an agent capable of determining. We have thus been brought to examine two questions:—(1) Is it necessary to assume that the variety of the things in the Universe is the result of Design, and not of fixed laws of Nature, or is it not necessary? (2) Assuming that all this is the result of Design, does it follow that it has been created after not having existed, or does Creatio ex nihilo not follow, and has the Being which has determined all this done always so? Some of those who believe in the Eternity of the Universe hold the last opinion. I will now begin the examination of these two questions, and explain them as much as necessary in the following chapters.

Placeholder text

You can see clearly now that Aristotle’s school and all eternalists think the world issued from the Creator of necessity: He is the cause; the world is the effect— and therefore necessary. One can no more ask why the world exists or is as it is than ask why God exists or is as He is, one and incorporeal. It is all necessary, cause and effect alike: Neither can change or fail to exist. It is impossible, on this view, for anything in the world to change its nature; everything must have the nature it has. So it is not by the will, choice, or intent of a subject that all things exist and are as they are. Otherwise, they would not have been such already.

On our view, by contrast, things clearly were brought to be of a purpose, not of neces- sity. He who intended them might change them and give them a new purpose— although not just any, for the bounds of possibility are fixed and not to be breached, as I will ex- plain (III ). My aim in this chapter is to show you, with arguments of near demonstra- tive force, that our world gives us evidence that a purposive Subject meant it to be— but without resorting to kalām fabrications: abolishing nature, affirming atomism or the constant creation of accidents, and all the other posits that I have analyzed, which they invoked just to prepare the ground of their doctrine of determination.

You should not assume that I will argue as they did. Their goal, to be sure, was the same as ours. So they cited the same facts as I will as evidence of God’s determining things. But they saw no difference between His making this plant red rather than white, or sweet rather than bitter, and His determining that the heavens be shaped as they are rather than being square or triangular. They grounded their doctrine of deter- mination on the premises that you have seen. But I shall rest it on philosophical premises based on the nature of things. I’ll spell this out after laying down the following premise.

When things have all the same matter but differ in some way, there must be a cause (or as many causes as differences), beyond the common matter, responsible for the presence of this character here and that there.

Eternalists and creationists alike agree on this assumption. Having stated it, I’ll show you what I’d like to make clear in an exchange of questions and answers about Aristotle’s view.

We ask Aristotle, ‘You have proved to us that all sublunary things have the same matter. So what differentiates species and their members here in this world?’ He replies, ‘The cause is the varying makeup of that matter’s compounds. To begin with, this common matter takes four different forms, each with two qualities, yield- ing the elements of those compounds. The interpenetration of the elements, brought to- gether by the motion of the sphere and intermingled, fosters the variance in compounds, reflecting their varying proportions of hot and cold, wet and dry, and making them vari- ously receptive to diverse forms. That opens them to further forms in turn, and so it goes.

The matter underlying each specific form allows wide variance, qualitative and quantita- tive. Hence the individual differences evident in the natural sciences. All this is sound and clear to any fair- minded person who does not deceive himself.’ So we ask Aristotle, ‘If the interplay of elements explains matter’s receptivity to varied forms, what predisposes some prime matter to take the form of fire, some that of earth, and what’s in between to take the forms of water or air— if all have the same underlying matter? What makes the matter of earth more fit for the form of earth and the matter of fire for the form of fire?’ Aristotle answers, ‘Their diverse positions: Different locations give the same matter different propensities. That nearest the outermost sphere it stamps with subtlety and speed like its own, giving it an affinity for the form of fire. The farther from the periph- ery and the nearer the center the matter, the denser, grosser, and darker it is. So it becomes earth. Likewise for water and air. All this is of necessity. For matter cannot be nowhere, and the periphery cannot be at the center, or the center at the periphery. Matter is dif- ferentiated by its varying affinities for diverse forms.’ ‘The periphery itself,’ we ask, ‘the heavens, have they the same matter as the elements?’ ‘No,’ he answers, ‘Their matter and forms are different. They are called bodies in a different sense than bodies here below, as the moderns have shown. All this is proven.’ Listen, dear inquirer. You know Aristotle’s proof that different effects reflect dif- ferent forms. Since the four elements move in straight lines and the sphere rotates, we know that its matter differs from theirs— as physics confirms. And since we find that things that move in straight lines take different directions, some up and some down, and those that take the same direction have different speeds, some faster and some slower, we know that they have different forms. That is how we know that there are four ele- ments. In the same way, we infer that the spheres all have the same matter. For they all rotate. But their forms differ. For one moves east to west, another west to east; and they differ, too, in speed. So we must ask him, ‘Given that all the spheres are of the same matter but each has its own form, who made their substance receptive to diverse forms?

Can this determining be ascribed to anything beyond the sphere but God?’ I will acknowledge here how wonderfully perceptive, penetrating, and insightful Ar- istotle was. He felt the force of this objection, of course, although he did not state it. He tried to escape it in several ways, but the facts did not support him. It is clear from what he does say that he hoped to give us a system for the celestial world, as he does for this one, that would make everything a matter of natural necessity, not the purpose of a Subject who meant things to be as He intended and determined them as He pleased. This Aris- totle did not achieve. No one ever will. He hoped to explain why the sphere revolves from east to west rather than west to east, to explain why some spheres move swiftly and others slowly, given their positions relative to the outermost sphere. He hoped to explain why each of the seven planets has multiple spheres but the vast number of stars have but one.

He hoped to find causes that would make the whole cosmos a natural system ordered by necessity. But he achieved no such thing. All that he taught us about the sublunary world forms a system that fits the facts. There are clear causes, and one can speak of necessity here, reflecting the motions and influences of the sphere. But in all that he says about the heavens, no clear causes are given; no system emerges that can be called necessary.

For we see that the swifter spheres may be above or below the slower ones; and some have equal speeds although one is above the other. And there are other major issues about necessity that I will detail in another chapter (II ).

Aristotle, in a word, surely saw how weak his theories were in assigning specific causes to these effects. So he prefaced his inquiry with these words: “I should like now to look into two questions that we should examine closely and address as well as our knowledge, understanding, and belief permit. One should not think this rash or immodest on our part but should appreciate the ardor of my love of philosophy. When we pursue prob- lems that are lofty and vast and attain even slight results, the hearer should be all the more thrilled and delighted.” That is the passage. You can see, of course, that he knows how weak his case is— not least because mathematics was so undeveloped in his time, and the motions of the sphere were not known as we know them today. What he says in the Metaphysics (Λ ), positing an incorporeal intellect for every sphere, seems to me to have been said with a view to this issue as well, so as to have something to differentiate the motions of each sphere. But as I will explain (II – ), that helped him not at all.

In the passage I just quoted for you, he says “as well as our knowledge, understand- ing, and belief permit.” I will parse that for you in a way that I have not seen in any of the commentators. By “our belief” he must mean the perspective of necessity— that is, eternalism. By “our knowledge” he would mean the clear consensus that all these things require a cause or ground and do not result from chance. And when he says “our under- standing,” he alludes to our inability to assign causes to such things exhaustively and comprehensively. He thought he could provide a glimmer, and that is just what he did.

For his assertion that the general motion of the heavens is swift and that of the sphere of the fixed stars is slow because they move in opposite directions is bizarre. Similarly, he says that the farther a sphere is from the eighth, the faster it moves. However, as I told you, that is not true consistently. Even worse, the spheres that rotate east to west below the eighth should move faster than those below them that also move east to west. But in fact, their speed approximates that of the ninth sphere. As I said, astronomy in his time was not what it is today.

In our view, however— we, the community who hold that the world began— all these issues are readily resolved in keeping with our principles. For we say there is a Subject who, at His pleasure, determined the direction and speed of each sphere, although the wisdom of His ordering things just as He did is beyond us. Had Aristotle succeeded in explaining the varied motions of the spheres and showing us, as he supposed, how those motions reflect their placement, that would have been remarkable. The differences would have been explained by their diverse courses, just as the differences among the ele- ments were explained by their placement between the outermost sphere and the core of the cosmos. But as I’ve shown, that is not the way things work.

Even clearer, among the celestial determinations that are inexplicable without refer- ence to an intentional subject, are the facts about the stars. The sphere moves constantly, but a star is fixed in place. That shows that the stars and the spheres are of different matter. In his notes on the Physics, al- Fārābī says, “The sphere and the stars are different.

For the sphere is transparent; the stars are not. The reason: They differ in matter and form. But that is trivial.” Not trivial at all, I say, but very, very significant, given not just the spheres’ transparency but their motions. It seems clear to me that there are three types of matter and form: bodies always essentially at rest, the stars; bodies always in motion, the spheres; and those now in motion, now at rest, the elements. I would love to know what yoked together these two kinds of matter that to me seem so utterly differ- ent but so little different to al- Fārābī, as he says. Who matched them to each other and united two such different bodies in this way, one embedded in the other? Is it not remark- able, I say, for two such different bodies to be joined fast, yet without blending, each in its own place, unless someone meant it to be so?

Still more striking are the many stars in the eighth sphere. All are globes: some great, some small; one here, another, to the eye, but two feet away; ten amassed together here, but elsewhere a vast expanse with none. What selects one patch for ten stars but gives another none? The whole sphere is one simple body, undifferentiated. So what suits one part more than another to be the setting for the star embedded in it? All this and much more of the sort would be most unlikely— next to impossible— on Aristotle’s premise that it is entailed by God as a matter of necessity. But believing that all this answers to the intent of a Subject who made it so invites no sense that this is far- fetched or odd. The only question would be ‘What was that purpose?’ The short answer: We know all this had a purpose, although unknown to us. It was not pointless or a matter of chance. For even the veins and nerves of an ass or a dog, as you know, do not just happen. They are not of just any size, nor is one vein wide and another narrow at random, nor one nerve many- branched and another not, nor does one descend straight and another in a curve just by chance. All this has purposes, of known necessity (see .21b). So how can anyone with any sense imagine that the placement, sizes, and numbers of the stars and the varied motions of the spheres are random or arbitrary? All these things are surely as they were meant to be by the purpose of the One who intended them. That such an order might occur by blind necessity is terribly, terribly far- fetched.

To me, no mark of purpose is more powerful than the varied motions of the spheres and the diverse placement of the stars in them. That is why you find all the Prophets taking the heavens and the stars as evidence that God must exist— and the famous tradi- tion of Abraham’s contemplating the stars (B. Bava Batra 16b, Yoma 28b). Isaiah rouses us to the import of such thoughts when he says, Raise your eyes and see Who created these (Isaiah : ). Jeremiah, too, says that God made the heavens ( : , : , : ), Abra- ham said, Lord, God of the heavens (Genesis : ). And the master of all prophets says riding the heavens (Deuteronomy : ), as I explained (I ).

This is our solid, unimpeachable argument. To spell it out: Although everything below the sphere is of the same matter, as I explained, one can ascribe its differentiation to the influences of the spheres and its placement relative to them, as Aristotle taught us. But the differences among the spheres and stars— who but God could determine those? It cannot help to say the incorporeal intellects. They are not bodies with places relative to the sphere. So why would one sphere, yearning for its incorporeal intellect, move eastward and another westward? Do you think one such intellect lies in the East and the other in the West? What about one sphere’s moving slowly and another swiftly, regardless, as you know, of their relative positions? One would have to say that the nature and substance of one sphere make it move in this direction, at this speed, and its yearning demands that. That is what Aristotle says outright. So we come back to where we began: If they all have the same matter, where do they get the different natures that make the desire of one move it in a different direction from the other? Something must cause this difference.

Our inquiry, then, has brought us to the point where we must ask two questions: . Is it or is it not necessary that these differences reflect a purpose and not sheer necessity?

. If all this does reflect the intent of a Subject responsible for these differences, does that imply that it all came from nothing— or does it not, as some eternalists argue, since the Subject who differentiates them is ever active?

I shall take up these two questions now and spell out what needs to be clarified here in the chapters that follow.

קד באן לך מן מד’הב ארסטו ומן מד’הב כל מן יקול בקדם אלעאלם אנה ירי אן הד’א אלוג’וד צדר ען אלבארי עלי ג’ההֵ אללזום ואנה תעאלי עלה והד’א מעלול והכד’א לזם וכמא לא יקאל פיה תעאלי לם וג’ד או כיף וג’ד הכד’א אעני ואחדא וגיר ג’סם כד’לך לא יקאל פי אלעאלם בג’מלתה לם וג’ד או כיף וג’ד הכד’א אד’ הד’א כלה לאזם אן יוג’ד כד’א אלעלה ומעלולהא ולא ימכן פיהמא עדם בוג’ה ולא תגיר עמא המא עליה. פלד’לך ילזם ען הד’א אלראי לזום דואם כל שי עלי טביעתה ואן לא יתגיר בוג’ה שי מן אלאשיא ען טביעתה. ובחסב הד’א אלראי יכון תגיר שי מן אלמוג’ודאת ען טביעתה ממתנעא פלא תכון אד’א הד’ה אלאשיא כלהא בקצד קאצד אכ’תאר ואראד אן תכון הכד’א לאנה אן כאנת בקצד קאצד פקד כאנת גיר מוג’ודה הכד’א קבל אן תקצד.

ואמא בחסב ראינא נחן פאלאמר בין אנהא בקצד לא עלי ג’ההֵ אללזום ויג’וז אן יגירהא ד’לך אלקאצד ויקצד קצדא אכ’ר לכן ליס אי קצד באטלאק לאן ת’ם טביעהֵ אמתנאע ת’אבתה לא ימכן בטלאנהא כמא נבין. וגרצ’י פי הד’א אלפצל אן אבין לך בדלאיל תקארב אלברהאן אן וג’ודנא הד’א ידלנא עלי אנה בקצד קאצד צ’רורה מן גיר אן אתכלף מא ארתכבתה אלמתכלמון מן אבטאל טביעהֵ אלוג’וד ואלקול באלג’ז וכ’לק אלאעראץ’ מסתמרא וג’מיע מא בינת לך מן אצולהם אלתי אנמא ראמוא תמהידהא לאיג’אד אלתכ’ציץ ולא תט’ן אנהם איצ’א קאלוא הד’א אלד’י אקולה אמא אנהם ראמוא מא ארומה פלא שך וכד’לך ד’כרוא אלאמור אלתי אד’כרהא ולחט’וא פיהא אלתכ’ציץ גיר אנהם לא פרק ענדהם בין אכ’תצאץ הד’א אלנבאת באלחמרה דון אלביאץ’ או באלחלאוה דון אלמרארה או אכ’תצאץ אלסמא במא הי עליה מן אלשכל דון אלתרביע ואלתת’לית’ ואת’בתוא אלתכ’ציץ במקדמאתהם תלך אלתי קד עלמתהא ואנא את’בת אלתכ’ציץ פי מא ינבגי אן ית’בת פיה במקדמאת פלספיה מאכ’וד’ה מן טביעהֵ אלוג’וד.

והד’ה אלטריק אבינהא בעד תקדים הד’ה אלמקדמה והי אן כל מאדה משתרכה בין אשיא מתגאירה בוג’ה מן וג’וה אלתגאיר פלא בד צ’רורה מן סבב אכ’ר כ’ארג’א ען תלך אלמאדה אלמשתרכה הו אלד’י אוג’ב כון בעצ’הא בצפהֵ מא ובעצ’הא בצפה אכ’רי או אסבאב עלי עדד אלמתגאיראת. והד’ה מקדמה מג’מע עליהא ממן יעתקד אלקדם וממן יעתקד אלחדות’.

ובעד הד’ה אלמקדמה אכ’ד’ פי תביין מא קצדת לתביינה עלי ג’ההֵ אלמסאלה ואלג’ואב עלי ראי ארסטו.

סאלנא ארסטו וקלנא לה קד ברהנת לנא עלי כון מאדהֵ כל מא תחת פלך אלקמר מאדה ואחדה משתרכה ללכל פמא עלהֵ אכ’תלאף הד’ה אלאנואע אלמוג’ודה הנא ומא עלהֵ אכ’תלאף אשכ’אץ כל נוע מנהא. פג’אובנא ען ד’לך באן קאל עלהֵ אלאכ’תלאף תגיר אמתזאג’ אלמרכבאת מן תלך אלמאדה וד’לך אן תלך אלמאדה אלמשתרכה קבלת אולא ארבע צור וכל צורה מנהא תבעתהא כיפיתאן ובתלך אלכיפיאת אלארבע צארת אסטקצאת למא תרכב מנהא וד’לך אנהא תכ’תלט אולא בחרכהֵ אלפלך ת’ם תמתזג’ פיחדת’ אלאכ’תלאף פי אלמכ’תלטאת אלמתרכבה מנהא במקאדיר מכ’תלפה מן אלחאר ואלבארד ואלרטב ואליאבס פתציר פיהא בהד’ה אלאמזג’ה אלמכ’תלפה תהיואת מכ’תלפה לקבול צור מכ’תלפה ובתלך אלצור איצ’א תציר מתהייה לקבול צור אכ’רי והכד’א דאימא. ואלצורה אלנועיה אלואחדה יוג’ד למאדתהא ערץ’ כביר פי כמהא וכיפהא ובחסב ד’לך אלערץ’ תכ’תלף אשכ’אץ אלנוע כמא תבין פי אלעלם אלטביעי. והד’א כלה צחיח בין למן ינצף נפסה ולא יכ’דעהא.

ת’ם סאלנא ארסטו איצ’א וקלנא לה אד’א כאן אמתזאג’ אלאסטקסאת הו אלסבב פי תהיו אלמואד לקבול אלצור אלמכ’תלפה אי שי היי תלך אלמאדה אלאולי חתי קבל בעצ’הא צורהֵ אלנאר ובעצ’הא צורהֵ אלארץ’ ומא בינהמא לקבול צורהֵ אלמא ואלהוא ומאדהֵ אלכל ואחדה משתרכה ובמא ד’א כאנת מאדהֵ אלארץ’ אחק בצורהֵ אלארץ’ ומאדהֵ אלנאר אחק בצורהֵ אלנאר.

פג’אוב ארסטו ען ד’לך באן קאל אוג’ב ד’לך אכ’תלאף אלמואצ’ע אד’ הי אוג’בת להד’ה אלמאדה אלואחדה תהיואת מכ’תלפה וד’לך אן אלד’י ילי מנהא אלמחיט את’ר פיה לטאפה וסרעהֵ חרכה וקרב מן טביעתה פקבל בד’לך אלתהיו צורהֵ אלנאר וכלמא בעדת אלמאדה ען אלמחיט נחו אלמרכז צארת אכת’ף ואצלב ואקל צ’וא פצארת ארצ’א. והי אלעלה פי אלמא ואלהוא. פכאן ד’לך צ’רוריא אד’ מן אלמחאל אן תכון הד’ה אלמאדה פי לא מכאן או יכון אלמחיט הו אלמרכז ואלמרכז הו אלמחיט פהד’א אוג’ב להא אלתכ’ציץ בצור מכ’תלפה אעני אלתהיו לקבול צור מכ’תלפה.

ת’ם סאלנאה וקלנא לה הל אלמחיט אעני אלסמא מאדתהא ומאדהֵ אלאסטקסאת ואחדה.

קאל לא בל תלך מאדה אכ’רי וצור אכ’רי ואלג’סם מקול עלי הד’ה אלאג’סאם אלתי לדינא ועלי תלך באשתראך כמא בין אלמתאכ’רון. וקד ברהן עלי ג’מיע ד’לך.

ומן הנא אסמע מא אקולה אנא איהא אלנאט’ר פי מקאלתי הד’ה.

קד עלמת ברהאן ארסטו אן באכ’תלאף אלאפעאל יסתדל עלי אכ’תלאף אלצור פלמא כאנת חרכאת אלאסתקסאת אלארבעה מסתקימה וחרכהֵ אלפלך דוריה עלם אן תלך אלמאדה גיר הד’ה אלמאדה והד’א צחיח בחסב אלנט’ר אלטביעי. ולמא וג’דת איצ’א הד’ה אלתי חרכאתהא מסתקימה מכ’תלפהֵ אלג’הה מנהא מא יתחרך אלי פוק ומנהא מא יתחרך אלי אספל ווג’ד איצ’א אלד’י יתחרך מנהא לג’הה ואחדה בעצ’הא אסרע ובעצ’הא אבטא עלם אנהא מכ’תלפהֵ אלצור ובהד’א עלם אן אלאסתקסאת ארבעה. ועלי הד’א אלנחו מן אלאסתדלאל בעינה ילזם איצ’א אן תכון מאדהֵ אלאפלאך כלהא ואחדה אד’ כלהא תתחרך דורא וצורהֵ כל פלך מכ’אלפה לצורהֵ אלפלך אלאכ’ר אד’ הד’א יתחרך מן אלשרק ללגרב ואכ’ר מן אלגרב ללשרק ואיצ’א פאן חרכאתהא מכ’תלפה פי אלסרעה ואלאבטא פילזם אן יסאל איצ’א ויקאל לה אד’ והד’ה מאדה משתרכה לג’מיע אלאפלאך קד אכ’תץ כל מוצ’וע מנהא בצורהֵ מא גיר צורהֵ אלאכ’ר מן הו מכ’צץ הד’ה אלמוצ’ועאת ומהייהא לקבול צור מכ’תלפה והל ת’ם בעד אלפלך שי אכ’ר ינסב לה הד’א אלתכ’ציץ אלא אללה עז וג’ל.

והאנא אנבהך עלי בעד גור ארסטו וגראבהֵ אדראכה וכיף זחמה הד’א אלאעתראץ’ בלא שך וראם אלכ’רוג’ ענה באשיא לם יסאעדה אלוג’וד עליהא ואן כאן לם יד’כר הד’א אלאעתראץ’ לכנה יבדו. מן אקואלה אנה ירום אן ינט’ם לנא וג’וד אלאפלאך כמא נט’ם לנא וג’וד מא דון אלפלך חתי יכון אלכל עלי ג’ההֵ אללזום אלטביעי לא עלי ג’ההֵ קצד קאצד כיף שא ותכ’ציץ מכ’צץ עלי אי וג’ה אחב פלם יתם לה ד’לך ולא יתם אבדא. וד’לך אנה ירום אן יעטי אלעלה פי כון אלפלך תחרך מן אלשרק ולם יתחרך מו אלגרב וירום אן יעטי אלעלה פי כון בעצ’הא סריע אלחרכה ובעצ’הא בטי ואן ד’לך לאזם לנט’אם וצ’עהא מן אלפלך אלאעלי וירום אן יעטי אלעלה פי כון כל כוכב מן אלסבעה לה עדהֵ אפלאך והד’א אלעדד אלעט’ים פי פלך ואחד הד’א כלה ירום אעטא אסבאבה חתי ינט’ם לנא אלאמר נט’מא טביעיא עלי ג’ההֵ אללזום לכנה לם יתם לה שי מן הד’א לאן כל מא בינה לנא ממא דון פלך אלקמר ג’רי עלי נט’אם מטאבק ללמוג’וד בין אלעלל ואמכן אן יקאל פיה אנה עלי ג’ההֵ אללזום ען חרכהֵ אלפלך וען קואה אמא ג’מיע מא ד’כרה פי אמור אלפלך פלא עלה בינה אעטי פי ד’לך ולא ג’רי אלאמר פיה עלי נט’אם ימכן אן ידעי פיה אללזום אד’ נרי אלאפלאך מנהא מא הו אלאסרע חרכה פוק אלאבטא חרכה ומנהא מא הו אלאבטא חרכה פוק אלאסרע חרכה ומנהא מא חרכאתהא מתסאויה ואן כאנת בעצ’הא פוק בעץ’ ואמור אכ’רי עט’ימה ג’דא פי חק אעתבאר כון אלאמר עלי ג’ההֵ אללזום סאפרד להא פצלא מן פצול הד’ה אלמקאלה.

ובאלג’מלה פאן ארסטו בלא שך למא עלם צ’עף אקאוילה פי תעליל הד’ה אלאשיא ואעטא אסבאבהא קדם עלי אכ’ד’ה פי הד’ה אלמבאחת’ כלאמא הד’א נצה קאל נריד אלאן אן נפחץ ען מסאלתין את’נתין פחצא שאפיא פאנה מן אלואג’ב אן נפחץ ענהמא ונקול פיהמא במבלג עקולנא ועלמנא וראינא אלא אנה לא ינבגי לאחד אן ינזל ד’לך מנא עלי קחה וג’ראה לכנה ינבגי אן יעג’ב מן חרצנא עלי אלפלספה ורגבתנא פיהא פאד’א מא טלבנא אלמסאיל אלג’זילה אלשריפה וקוינא עלי אטלאקהא אטלאקא יסירא מברמא פיחק עלי אלסאמע אן ישתד סרורה ויבתהג’. הד’א נץ כלאמה. פקד תבין לה אנה בלא שך עארף בצ’עף תלך אלאקאויל ולא סימא בכון עלם אלתעאלים פי זמאנה כאן לם יכמל ולא עלם פי זמאנה מן חרכאת אלפלך מת’ל מא עלמנאה אליום. ויבדו לי אן אלד’י קאלה פי מא בעד אלטביעה מן וצ’ע עקל מפארק לכל פלך אנמא הו מן אג’ל הד’א אלמעני איצ’א חתי יכון הנאך שי יכ’צץ כל פלך בחרכהֵ מא וסנבין אנה לם ירבח בהד’א שיא.

אמא קולה פי הד’א אלנץ אלד’י את’בת לך במבלג עקולנא ועלמנא וראינא פאני אבין לך מענאה ולם ארה לאחד מן אלשארחין. אמא קולה ראינא פאנה יעני בה ג’ההֵ אללזום אלד’י הו אלקול בקדם אלעאלם. ואמא קולה עלמנא פיעני אלאמר אלבין אלמג’מע עליה אן כל שי מן הד’ה אלאשיא לא בד לה מן סבב ועלה וליס הו אמרא ואקעא כיף אתפק. וקולה עקולנא יעני קצורנא ען אעטא אסבאב מת’ל הד’ה אלאמור עלי גאיתהא ונהאיתהא לכנה זעם אנה יעטי פיהא שיא יסירא וכד’לך פעל לאן אלד’י ד’כרה מן סרעהֵ אלחרכת אלכליה ובט פלך אלכואכב אלת’אבתה לכונה פי כ’לאף אלג’הה הי עלה מסתגרבה עג’יבה וכד’לך קאל ילזם אן כלמא בעד פלך ען אלת’אמן כאן אסרע חרכה לכן הד’א לם יטרד כמא בינת לך. ואשד מן הד’א אן אפלאכא איצ’א תתחרך מן אלמשרק אלי אלמגרב מן דון אלת’אמן פכאן יג’ב אן תכון אסרע ממא תחתהא ממא יחתרך כד’לך מן אלמשרק אלי אלמגרב ואן כאן תכון הד’ה אלמתחרכה מן אלמשרק קריבה פי אלסרעה מן חרכהֵ אלתאסע לכנה כמא אעלמתך לם יכן עלם אלהיאה פי זמאנה כמא הו אליום.

ואעלם אן בחסב ראינא נחן מעשר מן יקול בחדת’ אלעאלם יסהל הד’א כלה ויטרד עלי אצולנא לאנא נקול ת’ם מכ’צץ כ’צץ כל פלך במא שא מן ג’הה אלחרכה וסרעתהא ולכנא נג’הל וג’ה אלחכמה פי איג’אד הד’א הכד’א. פלו קדר ארסטו אן יעטינא עלהֵ אכ’תלאף חרכהֵ אלאפלאך חתי יכון ד’לך עלי נט’אם וצ’ע בעצ’הא מן בעץ’ כמא ט’ן לכאן ד’לך גריבא וכאן יכון עלהֵ אלתכ’ציץ פי אכ’תלאף חרכאתהא כעלהֵ אכ’תלאף אלאסטקסאת פי וצ’עהא בין אלמחיט ואלמרכז לכנה לם ינתט’ם אלאמר הכד’א כמא בינת לך.

ואבין מן הד’א פי וג’וד אלתכ’ציץ פי אלפלך אלד’י לא יקדר אחד אן יוג’ד לה סבבא מכ’צצא גיר קצד אלקאצד הו וג’וד אלכואכב וד’לך אן כון אלפלך מתחרכא דאימא ואלכוכב ת’אבתא דאימא דליל עלי אן מאדהֵ אלכואכב ליסת הי מאדהֵ אלאפלאך וקד ד’כר אבו נצר פי חואשיה עלי אלסמאע כלאמא הד’א נצה קאל בין אלפלך ואלכואכב פרק לאן אלפלך ישף ואלכואכב לא תשף ואלסבב פי ד’לך אן בין אלמאדתין ואלצורתין פרקא ולכן יסירא הד’א נץ כלאמה. אמא אנא פלא אקול יסירא בל מכ’תלפא ג’דא ג’דא לאני לא אסתדל באלשפוף בל באלחרכאת. פיבין לי אן הד’ה ת’לת’ מואד ות’לת’ צור אג’סאם סאכנה אבדא פי ד’אתהא והי אג’ראם אלכואכב ואג’סאם מתחרכה אבדא והי אג’ראם אלאפלאך ואג’סאם תתחרך ותסכן והי אלאסתקסאת. פיא לית שערי אי שי ג’מע בין האתין אלמאדתין אלמכ’תלפתין אמא גאיהֵ אלאכ’תלאף כמא יבדו לי או אלד’י בינהמא אכ’תלאף יסיר כמא יד’כר אבו נצר ומן הו אלמהיי להד’א אלאתחאד ובאלג’מלה ג’סמאן מכ’תלפאן מרכוז אחדהמא פי אלאכ’ר גיר מכ’אלט לה בל מתחיז פי מוצ’ע מנה מכ’צוץ מלתחם בה בגיר קצד קאצד עג’ב. ואעג’ב מן הד’א הד’ה אלכואכב אלכת’ירה אלתי פי אלת’אמן כלהא אכר בעצ’הא צגאר ובעצ’הא כבאר כוכב הנא ואכ’ר עלי בעד ד’ראע פי ראי אלעין ועשרה מזדחמה מג’תמעה ורקעה כבירה ג’דא לא שי פיהא מא אלסבב אלמכ’צץ להד’ה אלרקעה בעשרה כואכב ואלמכ’צץ ללאכ’רי בעדם אלכואכב. ואיצ’א ג’סם אלפלך כלה ג’סם ואחד בסיט לא אכ’תלאף פיה פבאי סבב צאר הד’א אלג’ז מן אלפלך אחק בהד’א אלכוכב אלמוג’וד פיה מן אלג’ז אלאכ’ר והד’א כלה וכל מא הו מן נמטה אנמא יבעד ג’דא בל יקארב אלאמתנאע אד’א אעתקד אן הד’א כלה וג’ב עלי ג’ההֵ אללזום ען אלאלאה כמא יראה ארסטו.

אמא אד’א אעתקד אן הד’א כלה בקצד קאצד פעל הכד’א פלא יצחב הד’א אלראי שי מן אלתעג’ב ולא בעד אצלא ולא יבקי מוצ’ע בחת’ אלא קולך מא אלסבב פי קצד הד’א ואלד’י יעלם עלי אלתג’מיל אן הד’א כלה למעני לא נעלמה ואן ליס הד’א פעל עבת’ ולא כיף אתפק. לאנך קד עלמת אן ערוק שכ’ץ אלכלב ואלחמאר ואעצאבהמא מא וקעת כיף אתפק ובאי מקדאר אתפק ולא צאר הד’א אלערק גליט’א ואכ’ר דקיקא ועצבה תתשעב שעבא כת’ירה ואכ’רי לא תתשעב כד’לך וואחדה נאזלה מסתקימה ואכ’רי אנעטפת באתפאק ואנה לם יכן שי מן הד’א אלא למנאפע קד עלם צ’רוריתהא פכיף יתכ’יל עאקל אן תכון אוצ’אע הד’ה אלכואכב ומקאדירהא ועדדהא וחרכאת אפלאכהא אלמכ’תלפה ללא מעני או כיף אתפק לא שך אן כל שי מנהא צ’רורי בחסב קצד אלקאצד.

ותרתיב הד’ה אלאמור עלי ג’ההֵ אללזום לא בקצד אמר בעיד מן אלתצור ג’דא ג’דא ולא דליל ענדי עלי אלקצד אעט’ם מן אכ’תלאף חרכאת אלאפלאך וכון אלכוכב מרכוזא פי אלאפלאך ולד’לך תג’ד אלאנביא כלהם קד אתכ’ד’וא אלכואכב ואלאפלאך דלילא עלי וג’וד אלאלאה צ’רורה וג’א פי חדית’ אברהם מן אעתבארה באלכואכב מא קד שהר. וקאל ישעיה מנבהא עלי אלאסתדלאל בהא שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וכו’ וכד’לך ירמיהו קאל עשה השמים וקאל אברהם י”י אלהי השמים וקאל סיד אלנביין רכב שמים כמא בינא והד’א הו אלדליל אלצחיח אלד’י לא שך פיה. וביאן ד’לך אן כל מא דון אלפלך מן אלאכ’תלאפאת ואן כאנת מאדתהא ואחדה כמא בינא תקדר אן תג’על מכ’צצהא קוי פלכיה ואוצ’אע אלמאדה מן אלפלך כמא עלמנא ארסטו אמא אלאכ’תלאפאת אלמוג’ודה פי אלאפלאך ואלכואכב פמן מכ’צצהא אלא אללה תעאלי. פאן קאל קאיל אלעקול אלמפארקה פמא רבח פי הד’א אלקול שיא וביאן ד’לך אן אלעקול ליסת אג’סאמא פיכון להא וצ’ע מן אלפלך פלאי שי תחרך הד’א אלפלך חרכתה אלשוקיה נחו עקלה אלמפארק לג’ההֵ אלשרק ואכ’ר ללגרב אתרי ד’לך אלעקל אלואחד פי ג’ההֵ אלגרב ואלאכ’ר פי ג’ההֵ אלשרק וכון הד’א אבטא והד’א אסרע ולם יטרד ד’לך עלי נסבהֵ בעד בעצ’הא מן בעץ’ כמא עלמת ולא בד צ’רורה אן יקאל אן טביעהֵ הד’א אלפלך וג’והרה אקתצ’ת אן יתחרך להד’ה אלג’הה ובהד’ה אלסרעה ואן יכון לאזם אשתיאקה הד’א אלמעני הכד’א וכד’לך יקול ארסטו ובהד’א יצרח

פקד רג’ענא למא כנא פיה אולא פנקול אד’א כאנת מאדתהא כלהא ואחדה באי שי תכ’צץ הד’א בטביעה דון טביעהֵ אלאכ’ר וצאר פיה שוק מא יוג’ב לה הד’א אלנחו מן אלחרכה מכ’אלף לשוק אלאכ’ר אלד’י אוג’ב לה נחו חרכה אכ’רי לא בד מן מכ’צץ צ’רורה. פקד אכ’רג’נא הד’א אלאעתבאר אלי אלבחת’ ען מטלבין אחדהמא הל בוג’וד הד’א אלאכ’תלאף ילזם אן יכון ד’לך בקצד קאצד צ’רורה לא עלי ג’ההֵ אללזום או לא ילזם. ואלמטלב אלת’אני הל אד’א כאן ג’מיע הד’א בקצד קאצד כ’צץ הד’א אלתכ’ציץ ילזם אן יכון ד’לך חאדת’א בעד עדם או לא ילזם ד’לך בל יכון מכ’צצה לם יזל הכד’א אד’ קד קאל הד’א איצ’א בעץ’ מן יעתקד אלקדם. והאנא אכ’ד’ פי הד’ין אלמטלבין ואבין מא ינבגי אן יבין פיהמא פי פצול תאתי:

Placeholder text

כבר התבאר לך מדעת אריסטו ומדעת כל מי שיאמר בקדמות העולם, שהוא יראה שזה המציאות היה מאצל הבורא על צד החיוב, ושהוא ית׳ עילה וזה – עלול וכן התחיב. וכמו שלא יאמר בו ית׳ למה נמצא? או איך נמצא כן – רצוני לומר: אחד ובלתי גוף? כן לא יאמר בעולם בכללו למה נמצא? או איך נמצא כן? כי זה כולו מחויב שימצא כך העילה ועלולה, ואי אפשר בהם העדר כלל ולא שינוי ממה שהם. ועל כן יתחיב מזה הדעת חיוב התמדת כל דבר על טבעו ושלא ישתנה בשום פנים דבר מן הדברים מטבעו. ולפי זה הדעת יהיה שינוי דבר מן הנמצאות מטבעו נמנע, ולא יהיו אם כן אלו הדברים כולם בכונת מכון בחר ורצה שיהיו כך, שאם היו בכונת מכון כבר היו בלתי נמצאים כן קודם שיכונו.

ואמנם, לפי דעתנו אנחנו הענין מבואר שהם בכונה לא על צד החיוב, ואפשר שישנם המכון ההוא ויכון כונה אחרת; אמנם לא כל כונה בסתם כי יש שם טבע המנעות קים אי אפשר בטולו כמו שנבאר. וכונתי בזה הפרק – שאבאר לך בראיות קרובות למופת, שמציאותנו זאת תורנו על שהיא בכונת המכון בהכרח, מבלתי שאעמוס עלי מה שהתגברו עליו המדברים, מבטול טבע המציאות, והמאמר בחלק בריאת המקרים בהתמדה, וכל מה שבארתי לך משרשיהם, אשר אמנם השתדלו להציעם להמציא ההתיחדות. ולא תחשוב שהם גם כן אמרו זה אשר אומר אותו; אמנם שהם השתדלו במה שאשתדל בו, אין בזה ספק. וכן זכרו הענינים אשר אזכרם וכונו בהם ההתיחדות; אלא שאין הפרש אצלם בין התיחד זה הצמח באדמימות מבלתי הלובן, או במתיקות מבלתי המרירות, או התיחד השמים במה שהם מן התמונה מבלתי הריבוע והשילוש; וקיימו ההתיחדות בהקדמותיהם אשר כבר ידעתם. ואני אקיים ההתיחדות במה שצריך שיקוים בו בהקדמות פילוסופיות לקוחות מטבע המציאות.

וזה הדרך אבארנו אחר הקדימי זאת ההקדמה. והיא שכל חומר משותף בין דברים משתנים בפנים מאפני השינוי, אי אפשר בהכרח מבלתי סיבה אחרת חוץ לחומר ההוא המשותף, היא אשר חייבה היות קצתו בתואר אחד וקצתו בתואר אחר או סיבות על מספר המשתנים. וזאת היא הקדמה מסכים עליה מי שיאמין הקדמות ומי שיאמין החידוש.

ואחר זאת ההקדמה, אתחיל לבאר מה שכונתי לבארו – על צד השאלה והמענה לפי דעת אריסטו.

שאלנו אריסטו ואמרנו לו: כבר עשית לנו מופת על היותו חומר כל מה שתחת גלגל הירח – חומר אחד משותף לכל; אם כן, מה עילת התחלפות אלו המינים הנמצאים הנה? ומה עילת התחלף אישי כל מין מהם? – ועננו על זה, בשאמר עילת ההתחלפות – שינוי מזג המורכבות מן החומר ההוא. וזה שהחומר ההוא המשותף קיבל תחלה ארבע צורות, וכל צורה מהם נמשכו אחריה שתי איכויות, ובאיכויות ההם הארבע היו יסודות למה שהורכב מהם; וזה שהם יתערבו תחלה בתנועת הגלגל, ואחר כן ימזגו; ויתחדש ההתחלפות במתערבות המורכבות מהם בשיעורים מתחלפים מן החום והקור והלח והיבש; והיו בהם באלו המזגים המתחלפים הכנות מתחלפות לקבל צורות מתחלפות ובצורות ההם גם כן יהיו מוכנים לקבל צורות אחרות וכן תמיד. והצורה המינית האחת ימצא לחומר שלה רוחב גדול בכמותה ואיכותה, ולפי הרוחב ההוא יתחלפו אישי המין; – כמו שהתבאר בחכמת הטבע. וזה כולו – אמת מבואר למי שיודה על האמת לנפשו ולא יונה אותה.

אחר כן שאלנו עוד אריסטו ואמרנו לו, אחר שהיה המזגות היסודות – הסיבה בהכנת החמרים לקבל הצורות המתחלפות, אי זה דבר זימן החומר ההוא הראשון עד שקיבל קצתו צורת האש, וקצתו צורת הארץ, ומה שביניהם לקבל צורת המים והאויר – וחומר הכל – אחד משותף? ובמה זה היה חומר הארץ יותר ראוי בצורת הארץ, וחומר האש יותר ראוי בצורת האש?

– ענה אריסטו על זה, בשאמר חיב זה התחלף המקומות, כי הם חייבו לזה החומר האחד הכנות מתחלפות. וזה כי אשר סמוך לו המקיף נעשה בו דקות ומהירות תנועה וקרב לטבעו וקיבל בהכנה ההיא צורת האש, וכל מה שרחק החומר מן המקיף אל צד המרכז היה יותר עב ויותר קשה ויותר מעט אור – והיה ארץ; והיא העילה במים ובאויר. והיה זה הכרחי, כי מן השקר שיהיה החומר הזה לא במקום, או יהיה המקיף הוא המרכז, והמרכז הוא המקיף – וזה חייב לו ההתיחדות בצורות מתחלפות – רצוני לומר: ההכנה לקבל צורות מתחלפות.

אחר כן שאלנוהו ואמרנו לו האם המקיף – רצוני לומר: השמים – החומר שלו וחומר היסודות אחד?

אמר לא! אבל החומר ההוא אחר וצורות אחרות, וה׳גשם׳ נאמר על אלו הגשמים אשר אתנו ועליהם בהשתתף – כמו שבארו האחרונים; וכבר התבאר כל זה במופת.

ושמע מהנה מה שאומר אותו אני אתה המעין במאמרי זה.

כבר ידעת מופת אריסטו שבהתחלף הפעולות יתבאר התחלפות הצורות, וכאשר היתה תנועת היסודות הארבעה ישרה, ותנועת הגלגל סיבובית, נודע שהחומר ההוא בלתי החומר הזה. וזה אמת לפי העיון הטבעי. וכאשר נמצאו גם כן אלו אשר תנועותיהם ישרות – מתחלפות הצד, מהם מה שיתנועע למעלה, ומהם מה שיתנועע למטה, ונמצא גם כן אשר יתנועע מהם לצד אחד – קצתם יותר ממהר וקצתם יותר מאחר – נודע שהם מתחלפי הצורות – ובזה נודע כי היסודות ארבעה. ועל זה הצד מן הראיה בעצמו יתחיב גם כן שיהיה חומר הגלגלים כולם – אחד, שכולם יתנועעו בסיבוב וצורת כל גלגל מתחלפת לצורת הגלגל האחר, אחר שזה יתנועע מן המזרח למערב וזה האחר מן המערב למזרח, ועוד כי תנועותיהם מתחלפות במהירות ובאיחור. ויתחיב שישאל גם כן ויאמר לו: אחר שזה החומר משותף לכל הגלגלים, וכבר התיחד כל נושא מהם בצורה אחת בלתי צורת האחר – מי הוא מיחד אלו הנושאים ומכינם לקבל צורות מתחלפות? והיש אחר הגלגלים דבר אחר ייוחס לו זה ההתיחדות רק האלוה ית׳ וית׳?.

והנני אעירך על עומק שכל אריסטו והפלגת השגתו, ואיך לחצתהו זאת הקושיא בלא ספק, והשתדל לצאת ממנה בדברים לא עזרהו המציאות עליהם; ואף על פי שלא זכר זאת הקושיא, אבל יראה מאמריו שהוא משתדל לסדר לנו מציאות הגלגלים, כמו שסידר לנו מציאות מה שתחת הגלגל עד שיהיה הכל על צד החיוב הטבעי, לא על צד כונת מכון, כאשר רצה ויחד מיחד על אי זה פנים שאהב – ולא נשלם לו זה ולא ישלם לעולם. וזה שהוא ישתדל לתת עילה בהיות הגלגל מתנועע מן המזרח ולא יתנועע מן המערב וישתדל לתת עילה בהיות קצתם ממהר התנועה וקצתם מאחר, ושזה מחויב לסדר הנחתם מן הגלגל העליון וישתדל לתת העילה בהיות לכל כוכב מן השבעה – גלגלים רבים וזה המספר הגדול בגלגל אחד – זה כולו ישתדל לתת סיבותיו, עד שיסדר לנו הענין סידור טבעי על צד החיוב; אלא שלא נשלם לו דבר מזה. כי כל מה שבארו לנו ממה שתחת גלגל הירח נמשך על סדר מסכים למציאות מבואר העילות ואפשר שיאמר בו שהוא על צד החיוב מתנועת הגלגל ומכוחותיו; אמנם כל מה שזכרו בעניני הגלגל לא נתן בזה עילה מבוארת ולא נמשך הענין בו על סדר שיתכן לומר בו החיובף שהנה נראה הגלגלים, מהם – מה שהממהר התנועה למעלה מן המתאחר התנועה ומהם – מה שמתאחר התנועה למעלה מן הממהר התנועה ומהם – מי שתנועותיהם שוות ואף על פי שקצתם למעלה מקצתם וענינים אחרים עצומים מאד בחק בחינת היות הענין על צד החיוב. והנה איחד להם פרק מפרקי זה המאמר.

סוף דבר – שאריסטו בלא ספק כאשר ידע חולשת מאמריו בהמציא עילת אלו הדברים ותת סיבותיהם הקדים לפני התחילו באלו החקירות דברים זה לשונם אמר נרצה עתה לחקור על שתי שאלות חקירה מספקת כי מן הראוי שנחקור עליהם ונאמר בהם כפי השגת שכלינו וחכמתנו ודעתו; אלא שאין ראוי לאדם שישיא זה עלינו לעזות מצח ועוז לבב אבל ראוי שיפלא מזריזותנו על הפילוסופיה ובקשנו עליה; וכשנבקש השאלות המעולות הנכבדות ונחזק להתירם התר מעט מתוקן מן הדין על השומע שתחזק שמחתו וישיש. זה – תורף דבריו. – הנה התבאר לך שהוא בלא ספק ידע בחולשת המאמרים ההם; וכל שכן בהיות חכמת הלימודים בזמנו בלתי שלמה ולא נודע בזמנו מתנועות הגלגל כמו שנדע היום. ויראה לי כי אשר אמרו בספר מה שאחר הטבע, מהניח שכל נפרד לכל גלגל, אמנם הוא מפני זה הענין גם כן שיהיה דבר ייחד כל גלגל בתנועה אחת. והנה אבאר שהוא לא הרויח בזה מאומה.

אמנם אמרו בזה הלשון אשר זכרתי לך ׳כפי השגת שכלינו וחכמתנו ודעתנו׳ – הנה אבאר לך ענינו ולא ראיתיו לאחד מן המפרשים. אמנם אמרו: ׳דעתנו׳ – הוא רוצה בו צד החיוב, אשר הוא המאמר בקדמות העולם; ואמנם אמרו: ׳חכמתנו׳ – רצונו לומר: הענין המבואר המוסכם עליו, כי כל דבר מאלו הדברים אי אפשר לו מבלתי סיבה ועילה ואינו ענין נפל כאשר הזדמן; ואמרו: ׳שכלינו׳ – רצונו לומר: קוצר ידינו לתת סיבות לכיוצא באלו הענינים עד תכליתם. אלא שהוא חשב לתת בהם דבר מועט וכן עשה כי אשר זכרו ממהירות התנועה הכללית ואיחור גלגל הכוכבים העומדים להיותו בחלוף הצד – היא עילה זרה נפלאה. וכן אמר יתחיב כי כל מה שירחק גלגל מן השמיני – יהיה יותר ממהר התנועה אלא שזה לא ימשך, כמו שבארתי לך. ויותר גדול מזה – שגלגלים גם כן יתנועעו מן המזרח למערב למטה מן השמיני והיה ראוי שיהיו יותר ממהרים ממה שתחתיהם מאשר יתנועע כן מן המזרח אל המערב ושיהיו אלו המתנועעים מן המזרח קרובים במהירות לתנועת התשיעי; אבל כמו שהודעתיך לא היתה חכמת התכונה בזמנו כמו שהיא היום.

ודע – כי לפי דעתנו אנחנו קהל האומרים בחידוש העולם יקל זה כולו וימשך לפי שרשינו. שאנחנו נאמר שיש מיחד יחד כל גלגל במה שרצה מצד התנועה ומהירותה, אלא שאנחנו נסכול אופן החכמה בהמציא זה כך. ואילו יכול אריסטו שיתן לנו עילת התחלף תנועת הגלגלים עד שיהיה זה על סדר הנחת קצתם מקצתם כמו שחשב – היה זה נפלא, והיתה עילת ההתיחדות בהתחלף תנועותיהם כעילת התחלף היסודות בהנחתם בין המקיף והמרכז אלא שלא ילך הענין על הסדר כן כמו שבארתי לך.

ויותר מבואר מזה במציאות ההתיחדות בגלגל אשר לא יוכל אדם שימציא לו סיבה מיחדת זולת כונת המכוון הוא מציאות הכוכבים. וזה שהיות הגלגל מתנועע תמיד והכוכב עומד תמיד מורה על שחומר הכוכבים אינו חומר הגלגלים. וכבר זכר אבונצר בתוספותיו על ספר השמע דבר זה לשונו אמר בין הגלגל והכוכבים – הפרש כי הגלגל ספירי והכוכבים אינם ספיריים והסיבה בזה כי בין שני החמרים ושתי הצורות – הפרש אבל מעט – זה תורף דבריו. אמנם אני איני אומר מעט אבל מתחלף מאד מאד – שאני לא אלמד הראיה מן הספירות אבל מן התנועות – ויתבאר לי שאלו – שלשה חמרים ושלש צורות גשמים נחים לעולם מעצמם והם גרמי הכוכבים; וגשמים מתנועעים לעולם והם – גרמי הגלגלים; וגשמים יתנועעו וינוחו והם – היסודות. ואני תמה אי זה דבר קבץ בין שני החמרים המתחלפים האלה – אם תכלית ההתחלפות כמו שיראה לי, או אשר ביניהם התחלפות מעט כמו שזכר אבונצר? ומי הוא המכין לזה ההתיחדות? סוף דבר, שני גופים מתחלפים קבוע אחד משניהם באחר בלתי מתערב עמו, אבל נגבל במקום ממנו מיוחד מדובק בו באין כונת מכון – פלא! ויותר נפלא מזה אלו הכוכבים הרבים אשר בשמיני כולם כדורים, קצתם קטנים וקצתם גדולים, כוכב הנה ואחר בריחוק אמה כפי ראות העין, ועשרה נלחצים נקבצים, וחתיכה גדולה מאד אין דבר בה – מה הסיבה המיחדת לזאת החתיכה בעשרה כוכבים, והמיחדת לאחרת בהעדר הכוכבים? ועוד, גשם הגלגל כולו – גשם אחד פשוט אין חילוף בו – ולאי זו סיבה היה זה החלק מן הגלגל יותר ראוי בזה הכוכב הנמצא בו מן החלק האחר. וזה כולו וכל מה שהוא ממינו אמנם ירחק מאד גם יקרב להמנעות כשיאמן שזה כולו היה על צד החיוב מהאלוה כמו שיראה אריסטו.

אמנם כשיאמן שזה כולו – בכונת מכון עשה כן, לא יתחבר לזה הדעת דבר מן התמה ולא רוחק כלל ולא ישאר מקום חקירה, אלא אמרך מה הסיבה בכונת זה? ואשר יודע על הכלל שזה כולו – לענין לא נדעו; ואין זה פועל בטל ולא כאשר הזדמן. שאתה כבר ידעת שגידי איש הכלב והחמור ועצביהם לא נפלו כאשר הזדמן באי זה שיעור שנזדמן, ולא היה זה הגיד עב ואחר דק, ועצב מסתעף סעיפים רבים ואחר לא יסתעף כן, ואחד יורד ישר ואחד נברך – במקרה, ושלא היה דבר מזה אלא לתועלת, כבר נודע הכרח היותם כך; ואיך ידמה משכיל שיהיו הנחות אלו הכוכבים ושיעוריהם ומספרם ותנועות גלגליהם המתחלפים ללא ענין או כאשר הזדמן? אין ספק כי כל דבר מהם הכרחי לפי כונת המכון; וסידור אלו הענינים על צד החיוב לא בכונה – ענין רחוק מן הציור מאד מאד.

ואין ראיה אצלי על הכונה יותר גדולה מהתחלפות תנועות הגלגלים והיות הכוכב קבוע בגלגלים. ולזה תמצא הנביאים כולם לקחו הכוכבים והגלגלים מופת על מציאות האלוה בהכרח; ובא בענין אברהם מבחינתו בכוכבים מה שכבר התפרסם; ואמר ישעיה מעורר על עשות הראיה בהם ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה? וכו׳״; וכן ירמיהו אמר: ״עושה השמים״; ואמר אברהם: ״יי אלהי השמים״; ואמר אדון הנביאים: ״רוכב שמים״ כמו שבארנו. וזו היא הראיה האמיתית אשר אין ספק בה! ובאור זה – כי כל מה שתחת הגלגל מן החלופים – ואף על פי שהחומר שלהם אחד כמו שבארנו – תוכל לשום מיחדם כוחות גלגליים והנחות החומר מן הגלגל, כמו שלימדנו אריסטו; אמנם החילופים הנמצאים בגלגלים ובכוכבים – מי הוא מיחדם כי אם האלוה ית׳? ואם יאמר אומר השכלים הנפרדים – לא הרויח בזה המאמר מאומר. ובאור זה – כי השכלים אינם גשמים שיהיה להם הנחה מן הגלגל – ולמה זה יתנועע זה הגלגל תנועתו התשוקיית אל שכלו הנפרד לצד המזרח, ואחר למערב? התראה זה השכל האחד בצד המערב והאחר בצד המזרח? והיות זה מאחר וזה ממהר – ולא ימשך זה על ערך רוחק קצתם מקצתם כמו שידעת? ואי אפשר בהכרח מבלתי שיאמר שטבע זה הגלגל ועצמו חיב שיתנועע לזה הצד ובזאת המהירות ושתהיה תשוקתו מחיבת זה הענין כן. וכן יאמר אריסטו ובזה יבאר.

הנה כבר שבנו למה שהיינו תחלה בו, ונאמר אחר שהיה החומר שלהם כולם – אחד – באי זה דבר התיחד זה בטבע מבלתי טבע האחר, והיתה בו תשוקה אחת תחיב לו זה המין מן התנועה מתחלפת לתשוקת האחר אשר חיבה לו מן תנועה אחרת? – אי אפשר מבלתי מיחד בהכרח! הנה כבר הוציאתנו זאת הבחינה אל המחקר על שתי שאלות. אחת מהם, הבמציאות זה ההתחלפות יתחיב שיהיה זה בכונת מכון בהכרח לא על צד החיוב או לא יתחיב? והשאלה השנית, האם בהיות כל זה בכונת מכון יחד זה היחוד יתחיב שיהיה זה מחודש אחר העדר, או לא יתחיב זה אבל יהיה מיחדו לא סר כן – שכבר אמר זה גם כן קצת מי שיאמין בקדמות? והנני מתחיל בשתי השאלות האלה, ואבאר מה שצריך שיבואר בהם בפרקים הבאים.

(4)L’auteur aborde ici les preuves directes qu’on peut alléguer en faveur de la création ex nihilo; il combat le système d’Aristote, selon lequel tout dans l’univers suivrait une loi éternelle et immuable, et il montre que, notamment dans les mouvements des sphères célestes, on ne saurait méconnaître l’action d’une volonté libre agissant avec intention et non par nécessité. Maïmonide montre les invraisemblances qui résultent du système d’Aristote, et il insiste notamment sur les difficultés que présentent certains passages du traité du Ciel. Ce chapitre est un des plus importants dans la discussion engagée par Maïmonide contre les péripatéticiens. Moïse de Narbonne ayant répondu à plusieurs objections de l’auteur et ayant affaibli par là, aux yeux de certains contemporains, l’effet que devait produire ce chapitre, Isaac Abravanel l’a expliqué dans un commentaire particulier, accompagné de plusieurs dissertations. Ce commentaire, intitulé שמים חדשים, les Cieux nouveaux, était resté inédit; il a été publié, pour la première fois, par Wolf Heidenheim, Rödelheim, 1828, in-4°.Il résulte évidemment du système d’Aristote, comme du système de tous ceux qui professent l’éternité du monde, que selon lui cet univers est émané du Créateur par nécessité, que Dieu est la cause et ce monde l’effet, et que, par conséquent, celui-ci est nécessaire(1)Cf. le t. I, chap. LXIX, p. 313-314.. De même qu’on ne saurait dire de Dieu pourquoi il existe, ni comment il existe ainsi, je veux dire un et incorporel, de même on ne saurait dire de l’univers dans son ensemble pourquoi il existe ni comment il existe ainsi (que nous le voyons); car il est nécessaire que tout cela existe ainsi, (je veux dire) la cause et son effet; et il est impossible pour tous deux de ne pas exister ou de devenir autres qu’ils ne sont. Il s’ensuit donc de cette opinion que toute chose doit nécessairement conserver toujours la nature qu’elle a, et qu’aucune chose ne peut, en une façon quelconque, changer de nature. Selon cette opinion, le changement de nature d’un être quelconque est chose impossible, et, par conséquent, toutes ces choses n’ont pu naître par le dessein d’un être ayant une intention et qui aurait librement voulu qu’elles fussent ainsi; car, si elles étaient nées par un tel dessein, elles n’auraient pas existé ainsi avant que le dessein en fût arrêté(2)Littéralement: Avant qu’on se les proposât, ou avant qu’elles fussent l’objet du dessein; c’est-à-dire: L’intention qui a voulu que les choses fussent de telle et telle manière, quoiqu’elles pussent être autrement, devait nécessairement précéder ces choses, et par conséquent elles n’auraient pas toujours été telles qu’elles sont..

Mais, selon notre opinion, à nous, il est clair que les choses sont par suite d’un dessein, et non par nécessité. Il se pourrait donc que celui qui a formé le dessein les changeât et formât un autre dessein. Toutefois, ce ne pourrait être, dans un sens absolu, un dessein quelconque; car il y a une nature de l’impossible qui est stable et qui ne saurait être détruite(1)C’est-à-dire: Il y a des choses naturellement impossibles et qu’il ne dépend pas de Dieu de changer, parce qu’il est de leur nature même d’être impossibles, comme, par exemple, la réunion des contraires dans le même sujet et au même moment, ou la construction d’un carré dont la diagonale soit égale aux côtés. Voy. la IIIe partie de cet ouvrage, chap. XV, et cf. ci-dessus, p. 108., comme nous l’exposerons. — J’ai pour but, dans ce chapitre, de te montrer, par des preuves qui approchent de la démonstration, que cet univers nous indique nécessairement un Créateur agissant avec intention(2)Littéralement: Qu’il est (ou qu’il existe) par le dessein d’un (être) ayant une intention., sans que pour cela je veuille prendre à tâche ce qu’ont entrepris les Motécallemîn, en détruisant la nature de l’être et en proclamant l’atome, la perpétuelle création des accidents et tout ce que je t’ai exposé de leurs principes, dont le seul but est d’établir la détermination(3)Littéralement: de leurs principes qu’ils ne se sont efforcés d’exposer que pour faire trouver la détermination. L’auteur veut dire que toutes les propositions des Motécallemîn ont uniquement pour but d’établir que c’est la volonté divine qui détermine chaque chose dans l’univers. Sur le sens du mot détermination, voy. le t. I, p. 426, note 3. — La version d’Ibn-Tibbon est ici absolument inintelligible; elle porte: אשר אמנם השתדלתי להציעו להמציא הביאור. Ibn-Falaquéra (Moré ha-Moré, p. 100) traduit plus exactement: אשר השתדלו להציעם להמצאת הסגול; de même Al-’Harîzi: אשר השתדלו להציעם כדי להמציא ההגבלה. On voit par les notes critiques d’Ibn-Falaquéra (Append., p. 154) que les mss. d’Ibn-Tibbon portaient aussi הביאור, comme plus loin: וכונו בהם הביאור; probablement ce dernier avait dans son texte arabe אלתלכׄיץ, au lieu de אלתכׄציץ. La note d’Ibn-Falaquéra étant très corrompue dans l’édition imprimée, nous la reproduisons ici plus correctement: לאיגׄאד אלתכׄציץ העתיק להמציא הביאור והעתקתו להמציא הסגול או ההתיחד כי אינו ביאור.. Il ne faut pas croire qu’ils aient dit aussi ce que je vais dire; mais ce qu’on ne saurait mettre en doute, c’est qu’ils ont visé au même but que moi. Ils parlent donc aussi des choses dont je vais parler, ayant en vue la détermination; mais pour eux, si telle plante est plutôt rouge que blanche, plutôt douce qu’amère, c’est une particularisation au même titre que celle du ciel ayant de préférence cette figure qu’il a, et non pas la figure carrée ou triangulaire(1)Littéralement: Seulement quant à eux, il n’y a pas de différence pour eux entre la particularisation de cette plante par la couleur rouge, à l’exclusion de la blancheur, ou par la douceur à l’exclusion de l’amertume, et la particularisation du ciel par cette figure qu’il a, à l’exclusion de la figure carrée et triangulaire. En d’autres termes: Ils ne font pas de différence entre les choses sublunaires, soumises à certaines lois physiques qui en expliquent les propriétés particulières, et les corps célestes, dont les particularités ne peuvent pas toutes s’expliquer par une loi naturelle, et où l’on reconnaît la volonté de Dieu, laquelle a librement préféré tel état de choses à tel autre.. Eux, ils ont établi la détermination au moyen de leurs propositions que tu connais déjà(2)C’est-à-dire, par des propositions qui nient toute loi de la nature et toute causalité, et qui attribuent les particularités de toutes les choses, tant sublunaires que célestes, à l’intervention directe et immédiate de la Divinité. Voy. surtout la VIe proposition des Motécallemîn (t. I, chap. LXXIII, p. 388 et suiv.), tandis que moi, j’établirai la détermination, là où il le faut, au moyen de propositions philosophiques puisées dans la nature de l’être.

Je vais exposer cette méthode, après avoir d’abord posé en principe ce qui suit: toutes les fois qu’une matière(3)La version d’Ibn-Tibbon porte: שהחמר, et celle d’Al-’Harîzi: כי החמר; de même l’un des mss. ar. de Leyde (n° 18) אן אלמאדה̈. Il faut lire: אן כל מאדה̈, comme l’ont les autres mss. est commune à des choses qui diffèrent entre elles d’une manière quelconque, il a fallu nécessairement, en dehors de cette matière commune, une cause qui ait fait que ces choses eussent, les unes telle qualité, les autres telle autre, ou plutôt (il a fallu) autant de causes qu’il y a de choses différentes. C’est là une proposition sur laquelle tombent d’accord les partisans de l’éternité (du monde) et ceux de la création.

Après avoir posé ce principe, j’aborde l’exposition de ce que j’avais en vue, (en discutant) sous la forme de question et de réponse, sur l’opinion d’Aristote.

Nous posons d’abord à Aristote la question suivante: Tu nous as démontré que toutes les choses sublunaires ont une seule et même matière, commune à toutes; quelle est donc alors la cause de la diversité des espèces qui existent ici-bas, et quelle est la cause de la diversité des individus de chacune de ces espèces? — Là-dessus, il nous répondra: Ge qui cause la diversité, c’est que les choses composées de cette matière diffèrent de mélange. Cette matière commune a reçu d’abord quatre formes, dont chacune est accompagnée de deux qualités(1)Ce sont les formes des quatre éléments, dont chacun a deux qualités: le feu est chaud et sec, l’air est chaud et humide, l’eau est froide et humide, et la terre est froide et sèche. Voy. mes Mélanges de philosophie juive et arabe, p. 88, note 1, et les passages d’Aristote et de Gallien qui y sont indiqués., et par ces quatre qualités elle devient les éléments de ce qui en est composé(2)C’est-à-dire: par les quatre qualités, qui, réunies deux à deux, constituent les quatre formes des éléments, la matière devient un quadruple corps élémentaire pour tout ce qui se compose de cette matière. — Le verbe צארת et le suffixe dans מנהא se rapportent à הלך אלמאדה̈, cette matière. Les deux traducteurs hébreux ont mis le verbe et le suffixe au pluriel; Ibn-Tibbon a: היו יסודות למה שהורככ מהם; Al-’Harîzi: נעשו יסודות לכל מה שהורכב מהם. D’après ces versions, les deux formes féminines se rapporteraient grammaticalement aux quatre formes (ארבע צור), ce qui serait peu rationnel; car ce qui constitue les quatre eléments, ce ne sont pas les formes, mais plutôt la matière universelle, revêtue de la forme élémentaire.; car ils (les éléments) s’entremêlent d’abord par suite du mouvement de la sphère céleste, et ensuite, ayant formé un mélange tempéré(3)Le verbe signifie s’entremêler, c’est-à-dire former un mélange confus (αίξις), tandis que, par , on désigne un mélange où les éléments divers sont répartis partout avec une égalité parfaite, un mélange égal et proportionné (ϰράσις)., la diversité survient dans les choses mêlées, qui sont composées (des éléments) à des degrés différents de chaud, de froid, d’humide et de sec. Par ces mélanges divers, elle (la matière) acquiert des dispositions diverses pour recevoir des formes diverses, et ces formes, à leur tour, la disposent pour la réception d’autres formes, et ainsi de suite. La matière (substratum) d’une seule forme spécifique possède une grande étendue de quantité et de qualité, et c’est en raison de cette étendue qu’il y a une variété d’individus de la même espèce, comme cela a été exposé dans la science physique. — Tout cela est vrai et évident pour celui qui est équitable envers lui-même et qui ne veut pas s’abuser.

Ensuite, nous adresserons encore à Aristote cette autre question: S’il est vrai que le mélange des éléments est la cause qui dispose les matières à recevoir les formes diverses, qu’est-ce donc alors qui a disposé cette matière première de manière qu’une partie reçût la forme de feu, et une autre partie la forme de terre, et que ce qui est entre les deux (devînt apte) à recevoir la forme d’eau et d’air? Puisque le tout a une matière commune, qu’est-ce donc qui a rendu la matière de la terre plus propre à la forme de terre, et la matière du feu plus propre à la forme de feu ?

— A cela Aristote fera la réponse suivante: Ce qui a fait cela, c’est la différence des lieux(1)C’est-à-dire, des différentes régions occupées par les quatre éléments. Voy. le t. I, p. 134, note 2, et p. 356.; car ce sont ceux-ci qui ont produit dans la matière unique des dispositions diverses. La partie qui est plus près de la circonférence a reçu de celle-ci une impression de subtilité et de mouvement rapide et approche de sa nature, de sorte qu’ainsi préparée, elle a reçu la forme de feu; mais, à mesure que la matière s’éloigne de la circonférence (et qu’elle est) plus près du centre, elle devient plus épaisse, plus consistante et moins lumineuse; elle se fait alors terre, et, par la même raison, eau et air. Il doit nécessairement en être ainsi; car il serait absurde (de dire) que celle matière n’est point dans un lieu, ou que la circonférence est elle-même le centre, et vice versa. C’est donc là ce qui a fait qu’elle devait se particulariser par des formes diverses, je veux dire ce qui l’a disposée à recevoir des formes diverses.

Enfin nous lui demanderons encore: La matière de la circonférence, c’est-à-dire du ciel, est-elle la même que celle des éléments?

— Non, répondra-t-il; mais, au contraire, celle-là est une autre matière, et elle a d’autres formes(1)Voy. le t. I, p. 247, note 3, et ci-dessus, p. 25, note 1.. Si on donne en même temps aux corps d’ici-bas et à ceux-là (d’en haut) le nom de corps, ce n’est que par homonymie, comme l’ont exposé les modernes(2)Selon Abravanel, l’auteur ferait allusion aux commentateurs d’Aristote, et notamment à Themistius. Celui-ci avait fait observer que la définition qu’Aristote donne du corps, à savoir qu’il est ce qui a longueur, largeur et profondeur (traité du Ciel, liv. I, chap. I), ne s’applique pas exactement aux corps célestes; car, ceux-ci étant d’une simplicité absolue, les dimensions ne s’y déterminent point, comme dans les corps sublunaires, par la forme corporelle survenue à la matière, mais s’y trouvent toujours en acte et sont inhérentes à leur matière. Ce sont donc des dimensions d’une autre nature, formant des corps d’une autre nature, et par conséquent ce n’est que par homonymie que les noms de dimension et de corps sont appliques en même temps au ciel et aux choses sublunaires. Voy. Abravanel, Schamaïm ’hadaschîm, fol. 4.. Tout cela a été démontré.

Écoute maintenant, ô lecteur de ce traité! ce que je dis, moi.

— Tu sais qu’il a été démontré par Aristote que de la différence des actions on peut inférer la différence des formes(3)Ainsi qu’il a été dit plus haut (chap. XII), les corps n’agissent les uns sur les autres que par leur forme; toutes les fois donc qu’il y a une différence dans l’action respective qu’exercent certains corps, il faut supposer que leurs formes sont différentes.. Or, comme les mouvements des quatre éléments sont droits, tandis que le mouvement de la sphère céleste est circulaire, on reconnaît (d’abord) que la matière des uns n’est pas la même que celle de l’autre, ce qui est une vérité résultant de la spéculation physique; mais, comme on trouve aussi que ceux-là (les éléments), qui ont les mouvements droits, diffèrent de direction, se mouvant les uns vers le haut, les autres vers le bas, et que ceux-là même qui se dirigent du même côté ont le mouvement plus ou moins rapide ou lent, on reconnaît qu’ils diffèrent de formes. C’est ainsi qu’on a reconnu que les éléments sont au nombre de quatre(1)Voy. Aristote, traité du Ciel, liv. IV, chap. 4 et 5.. C’est par une argumentation absolument semblable qu’on arrive à conclure que toutes les sphères célestes ont une même matière; car toutes elles se meuvent circulairement. Mais, en fait de forme, les sphères diffèrent les unes des autres(2)Littéralement: Mais la forme de chaque sphère diffère de la forme de l’autre sphère.; car telle se meut de l’orient à l’occident, et telle autre de l’occident à l’orient(3)Les anciens, croyant la terre immobile et n’admettant pas, en général, sa rotation autour de son axe (Almageste I, 6), durent chercher à expliquer d’une autre manière comment il se fait que le soleil et toutes les planètes accomplissent, en vingt-quatre heures, autour de la terre, un mouvement d’orient en occident, opposé aux mouvements divers qui leur sont propres et qu’ils accomplissent dans des périodes plus ou moins longues, en se transportant d’occident en orient, vers celles des étoiles fixes qui arrivent plus tard au méridien. On croyait donc que la sphère supérieure, appelée la sphère diurne, avait seule un mouvement naturel d’orient en occident, dans lequel elle entraînait avec elle les sphères des sept planètes, ce qui n’empêchait pas ces dernières d’accomplir leur propre mouvement périodique d’occident en orient. Voy. Almageste, liv. I, chap. 7, et cf. le t. I de cet ouvrage, p. 357, note 3. Quant à la sphère diurne, il y en a parmi les Arabes qui l’identifient avec celle des étoiles fixes, tandis que d’autres en font une neuvième sphère dénuée d’étoiles. Voy. ci-dessus, p. 57, note 3., et, en outre, les mouvements diffèrent par la rapidité et la lenteur. On doit donc encore lui adresser (c’est-à-dire à Aristote) la question suivante: Puisque toutes les sphères ont une matière commune, et que dans chacune d’elles le substratum a une forme particulière qui n’est pas celle des autres, qui est donc celui qui a particularisé ces substrata et qui les a disposés pour recevoir des formes diverses? Y a-t-il, après la sphère, autre chose à quoi on puisse attribuer cette particularisation, si ce n’est Dieu, le très haut ?

Je dois ici appeler ton attention sur la grande profondeur d’Aristote et sur sa compréhension extraordinaire, et (te faire remarquer) combien, sans doute, cette objection l’a embarrassé, et comment il s’est efforcé d’en sortir par des moyens où (la nature de) l’être ne lui venait pas en aide. Car, bien qu’il n’ait pas mentionné cette objection, il est pourtant évident, par ses paroles, qu’il désire nous présenter systématiquement l’existence des sphères, comme il a fait pour ce qui est au-dessous de la sphère céleste(1)Littéralement: Comme il nous a ordonné (ou rangé) l’existence de ce qui est au-dessous de la sphère. Les éditions de la version d’Ibn-Tibbon portent: גלגל הירח, la sphère de la lune; mais les mss. portent simplement הגלגל, et de même tous les mss. ar., אלפלך., de manière que tout ait lieu par une nécessité physique et non par l’intention d’un être qui poursuit le but qu’il veut et qui détermine (les choses)(2)Littéralement: Et par la détermination d’un déterminant. Voy. le t. I, p. 426, note 3., de quelque manière qu’il lui plaise. Mais il n’y a point réussi, et on n’y réussira jamais. Il s’efforce de donner la raison 1° pourquoi le mouvement de la sphère part de l’orient et non de l’occident(3)L’auteur veut parler de la sphère supérieure, qui, comme on l’a vu, se meut d’orient en occident. Il fait évidemment allusion à un passage du traité du Ciel, liv. II, chap. 5, où Aristote cherche à indiquer la raison pourquoi le ciel se meut de gauche à droite; de même, dit-il, que dans les mouvements droits (des éléments) celui qui se dirige vers le haut est le plus noble, de même, dans les mouvements circulaires des sphères célestes, c’est celui qui se dirige en avant ou vers la droite. Il paraîtrait donc qu’Aristote parle ici plutôt du mouvement des planètes que de celui du ciel supérieur; car, en avant (εἰς τὸ πρόσθεν), ou vers la droite, signifie vers l’orient. Cf. ibid., chap. 2: δεξιὸν γὰρ ἑϰάστου λέγομεν, ὅθεν ἡ ἀρχὴτῆς ϰατὰ τόπον ϰινήσεως · τοῦ δ’ οὐρανοῦ αρχὴν τῆς περιφορᾶς, ὅθεν αἱ ἀνατολαὶ τῶν ἄστρων, ὥστε τοῦτ’ ἂν εἴη δεξιόν, οὗ δ’αἱ δύσεις, ἀριστερόν. Mais l’assertion de Maïmonide est fondée sur la version arabe, qui, comme on le reconnaît par la version arabe-latine, avait sensiblement altéré le texte grec. La dernière phrase du chap. V (βέλτιστον γὰρ ϰινεῖσθαι ἁπλῆν τε ϰίνησιν ϰαὶ ἄπαυστον, ϰαὶ ταύτην ἐπὶ τὸ τιμιώτερον) est ainsi paraphrasée dans la version arabe-latine (fol. 55, col. b): «Melius enim et nobilius est ut cœlum moveatur semper sine cessatione, et quod motus ejus sit ex nobilissimo locorum, quod est dextrum. Manifestum est igitur quare cœlum movetur ex oriente ad occidentem, et non e converso.»; 2° pourquoi (les sphères) ont le mouvement, les unes rapide, les autres lent, ce qui dépend de l’ordre de leur position vis-à-vis de la sphère supérieure(1)Voy. ibid., chap. 10, où Aristote dit que, les sphères des planètes ayant un mouvement opposé à celui du ciel supérieur, celle qui est la plus rapprochée de ce dernier a le mouvement le plus lent, celle qui en est la plus éloignée a le mouvement le plus rapide, et de même le mouvement des autres est, en raison de leur distance respective du ciel supérieur, plus lent ou plus rapide: …. εὔλογον ἤδη τὸ μὲν ἐγγυτάτω τῆς ἁπλῆς ϰαὶ πρώτης περιφορᾶς ἐν πλειστῳ χρόνῳ διιέναι τὸν αὑτοῦ ϰύϰλον, τὸ δὲ πορρωτάτω ἐν ἐλαχίστῳ, ϰ. τ. λ. — Ainsi, la révolution périodique de Saturne dure trente ans, celle de Jupiter douze ans, et ainsi de suite jusqu’à la révolution de la lune, qui s’accomplit en moins d’un mois.; 3° pourquoi chacune des sept planètes a plusieurs sphères, tandis que ce grand nombre (d’étoiles fixes) est dans une seule sphère(2)Voy. ibid., chap. 12: ἡ μὲν γὰρ πρώτη μία οὖσα πολλὰ ϰινεῖ τῶν σωμάτων τῶν θείων, αἱ δὲ πολλαὶ οὖσαι ἓν μόνον ἑϰάστη · τῶν γάρ πλανομένων ἓν ὁτιοῦν πλείους φέρεται φοράς, ϰ. τ. λ. Cf. Métaph., liv. XII, chap. 8, où Aristote cite les opinions d’Eudoxe et de Callippe sur les différentes sphères qu’il faut supposer à chaque planète pour en expliquer le mouvement.. Il s’efforce d’indiquer les causes de tout cela, afin de nous présenter la chose suivant un ordre physique (existant) par nécessité. Cependant, il n’a réussi à rien de tout cela; car, si tout ce qu’il nous a exposé à l’égard des choses sublunaires est systématique et conforme à ce qui existe (réellement) et dont les causes sont manifestes, et si on peut dire que tout y a lieu par une nécessité (résultant) du mouvement et des forces de la sphère céleste, il n’a pu donner aucune raison évidente pour tout ce qu’il a dit à l’égard de la sphère céleste, et la chose ne se présente pas sous une forme systématique, de manière qu’on puisse en soutenir la nécessité. En effet, pour ce qui est des sphères, nous voyons que tantôt celles qui ont le mouvement plus rapide sont au-dessus de celles qui ont le mouvement plus lent, tantôt celles qui ont le mouvement plus lent sont au-dessus de celles qui ont le mouvement plus rapide, tantôt enfin elles ont les mouvements égaux, quoiqu’elles soient au-dessus les unes des autres(1)Isaac Abravanel rapporte sur ce passage, qui est assez obscur, l’interprétation d’un autre auteur, qni me paraît extrêmement forcée (voy. Schamaïm ’hadaschim, fol. 6). Cet auteur croit que Maïmonide, en disant qu’il y a des sphères plus rapides qui sont au-dessus de celles qui ont le mouvement plus lent, veut parler, d’une part, des mouvements périodiques propres aux sphères respectives de chaque planète, et, d’autre part, des mouvements des apogées des planètes qui lui sont inférieures; car le mouvement de précession de ces apogées est presque aussi lent que celui de la sphère des étoiles fixes. Or, il est évident que la sphère de Saturne, par exemple, est plus près de la huitième sphère que l’apogée de Jupiter, et à plus forte raison que celui de Mars et des autres planètes; de même, la sphère de Jupiter est plus élevée que l’apogée de Mars, et ainsi de suite. Si ensuite Maïmonide dit qu’il y a des sphères qui ont les mouvements égaux, quoiqu’elles soient au-dessus les unes des autres, le même auteur pense qu’il veut parler de ces mêmes apogées qui tous, à ce qu’il paraît, ont les mouvements égaux, à l’exception de ceux de Mercure et de la lune; ou bien, des révolutions périodiques du soleil, de Vénus et de Mercure, qu’on croyait être d’une égale durée. — Mais il n’est pas probable que Maïmonide ait comparé entre eux des mouvements d’une nature aussi diverse. Il se peut qu’en disant que certaines sphères qui ont le mouvement plus rapide sont au-dessus de celles qui ont le mouvement plus lent, il veuille parler de la planète de Mercure, qui, selon une opinion qui lui paraît probable (voy. ci-dessus, chap. IX), se trouve au-dessus du soleil, et dont le mouvement périodique vrai est moins long que celui du soleil; car on lui attribuait une durée de dix mois environ. (Voy. Abravanel, l. c.) Par les planètes aux mouvements égaux et dont le mouvement périodique s’accomplit dans le même espace de temps ou à peu près, Maïmonide entend peut-être Vénus et le soleil. Cependant nous n’osons rien affirmer à cet égard; car il y a beaucoup de divergence dans les données qu’on trouve chez les astronomes arabes sur les révolutions périodiques de Mercure et de Vénus, et il faudrait savoir quelles étaient les données adoptées par Maïmonide. Cf. Almageste, liv. IX, chap. III et suiv.. Il y a encore d’autres choses (qui deviennent) très difficiles, dès qu’on se place au point de vue de la nécessité(1)Plus littéralement: A l’égard de l’opinion (qui admet) que la chose est par nécessité., et je leur consacrerai un chapitre particulier de ce traité(2)Voy. ci-après le chap. XXIV, où l’auteur fait ressortir tout ce que les hypothèses des épicycles et des excentriques ont d’invraisemblable et de contraire à la nature..

En somme, Aristote, reconnaissant sans doute la faiblesse de ce qu’il dit pour motiver ces choses et en indiquer les causes, a mis en tête, en abordant ces recherches, des paroles dont voici le texte: «Nous voulons maintenant examiner soigneusement deux questions qu’il est nécessaire d’examiner, et nous en dirons ce que comportent notre intelligence(3)Tous les mss. ont עקולנא, et la version d’Ibn-Tibbon (édit. princeps) a שכלינו au pluriel, nos intelligences; mais il faut peut-être considérer ici le mot comme un nom d’action., notre science et notre opinion; mais personne ne doit pour cela nous taxer d’outrecuidance et d’audace. On doit, au contraire, admirer notre passion et notre zèle pour la philosophie; et quand nous examinons les questions grandes et nobles(4)Les mss. portent généralement: אלמסאיל אלגׄזילה̈ אלשריפה̈, et la version d’Ibn-Tibbon a: השאלות המעולות הנכבדות; mais deux versions arabes-latines du texte d’Aristote ont, l’une quœstiones disputabiles, l’autre quœstiones topicas, ce qui fait supposer que leur texte arabe portait: . Il paraît que cette leçon se trouvait aussi dans quelques mss. ar. du Guide, et qu’elle fut plus tard adoptée par Ibn-Tibbon; car, dans un ms. de la version de ce dernier (ms. hébr. de la Biblioth. imp., n° 238, fol. 185 a), on lit: השאלות המחלקיות הנכבדות, et ces mots sont accompagnés de la glose suivante פי׳ כי מלאכת מחלוקת הנצוח יש לה להניח שאלות בכל דבר ולבקש אמתתם והיא כהצעה למלאכת המופת לבוא ולבאר האמת בהם. et que nous parvenons à leur donner une solution tant soit peu solide, l’auditeur doit éprouver un grand plaisir et être dans la joie(1)Ce passage est tiré du traité du Ciel, liv. II, chap. 12, où Aristote examine les deux questions suivantes: 1° Pourquoi les mouvements respectifs de chaque planète n’augmentent pas en raison de leur distance de la sphère supérieure, qui n’a qu’un seul mouvement? car nous voyons, au contraire, que le soleil et la lune ont moins de mouvements que les planètes situées au-dessus, quoique celles-ci soient plus éloignées du centre et plus rapprochées de la sphère supérieure. 2° Pourquoi la sphère supérieure a un grand nombre d’étoiles, tandis que chacune des sphères inférieures n’en a qu’une seule? — La version arabe n’est qu’une paraphrase très libre du texte grec, dont nous nous contentons de citer le commencement: δυοῖν δ’ἀπορίαιν οὔσαιν, περὶ ὧν εἰϰότως ἄν ὁστισοῦν ἀπορήσειε, πειρατέον λἑγειν τὸ φαινόμενον. Ce qui veut dire: «Comme il existe deux difficultés qui pourraient à bon droit embarrasser chacun, il faut essayer de dire ce qu’il nous en semble.» On voit que les mots τὸ φ ανόμενον, id quod videtur, ont été paraphrasés, en arabe, par ce que comportent notre intelligence, notre science et notre opinion. Maïmonide s’est donc donné une peine inutile, en expliquant plus loin, d’une manière très subtile, ce qu’Aristote a voulu dire par les trois mots intelligence, science et opinion; car pas un seul de ces mots ne se trouve dans le texte grec. — Les deux versions arabes-latines du traité du Ciel n’ont pas le mot intelligence. Celle de Michel Scott (publiée sous le nom de Paul Israélite) porte: «Et volumus modo perscrutari de duabus quæstionibus, de quibus oporlet perscrutatorem perscrutari; et dicemus in eis secundum nostram scientiam et nostram opinionem.» L’autre version, anonyme et inédite (ms. lat. de la Biblioth. imp., fonds de Saint-Victor, n° 872, fol. 147), a les termes suivants: «Volo autem nunc inquirere de duabus quæstionibus inquisitione sufficiente; convenit autem ut inquirat de his inquisitor. Dicam ergo in utrisque secundum summam scientiœ nostrœ et nostrœ sententiœ.».» Tels sont ses propres termes. Il est donc clair qu’il reconnaissait indubitablement la faiblesse de ce qu’il disait à cet égard; d’autant plus que la science des mathématiques était encore imparfaite de son temps, et qu’on ne savait pas alors ce que nous savons aujourd’hui à l’égard des mouvements de la sphère céleste. Il me semble que, si Aristote dit, dans la Métaphysique, qu’on doit supposer une intelligence séparée pour chaque sphère, c’est également à cause du sujet en question, (c’est à-dire) afin qu’il y ait une chose qui donne un mouvement particulier à chaque sphère(1)L’auteur veut dire que, les raisons qu’Aristote donne (dans le traité du Ciel) des mouvements divers des planètes ayant paru insuffisantes, c’est sans doute pour cela qu’il suppose à chaque sphère une intelligence séparée, qui concourt à en déterminer le mouvement particulier. Le passage auquel il est fait allusion se trouve au liv. XII de la Mélaphys., chap. VIII.. Mais nous allons montrer qu’il ne gagne rien par là.

Quant à ce qu’il dit, dans le texte que j’ai cité: «ce que comportent notre intelligence, notre science et notre opinion,» je vais t’en expliquer le sens; car je ne l’ai vu (exposé) par aucun des commentateurs. Par les mots notre opinion, il indique le point de vue de la nécessité, c’est-à dire l’opinion de l’éternité du monde. Les mots notre science indiquent cette chose évidente sur laquelle on est d’accord, (à savoir) que chacune de ces choses (célestes) a nécessairement une cause et n’arrive point par un simple hasard. Les mots notre intelligence signifient: notre impuissance à indiquer, d’une manière tout à fait parfaite, les causes de pareilles choses; cependant, il prétend pouvoir en dire quelque peu de chose. Et c’est en effet ce qu’il a fait; car ce qu’il dit de la rapidité du mouvement universel et de la lenteur qu’a la sphère des étoiles fixes, (son mouvement) prenant une direction opposée, est un raisonnement étrange et étonnant(2)Voy. ci-dessus p. 153, note 1. Sur la raison pourquoi les sphères ont le mouvement plus lent à mesure qu’elles sont plus rapprochées de la sphère supérieure (diurne), Aristote s’exprime en ces termes (du Ciel, II, 10): τὸ μὲν γὰρ ἐγγυτάτω μάλιστα ϰρατεῖται, τὸ δὲ πορρωτάτω πάντων ἥϰιστα διὰ τὴν ἀπόστασιν. Le sens est: que les sphères les plus rapprochées du mouvement diurne, qui va d’orient en occident, subissent le plus l’influence de ce mouvement, de sorte que leur mouvement opposé d’occident en orient est plus faible; et au contraire, celles qui sont le plus éloignées du mouvement diurne sont moins arrêtées dans leur mouvement opposé, qui, par conséquent, est plus fort et plus rapide. — Ce raisonnement, en effet, paraît rationnel (εὔλογον), comme dit Aristote. Si Maïmonide le trouve étrange et étonnant, c’est probablement parce que la lenteur ou la rapidité du mouvement périodique des sphères (d’occident en orient) n’est pas proportionnée à leur distance respective de la sphère supérieure, ou bien parce que, selon lui, il y a telle sphère plus rapide que telle autre, et qui cependant se trouve au-dessus de cette dernière. Le mot מסתגרבה̈, étrange, n’est pas rendu dans la version hébraïque d’Ibn-Tibbon, ni dans celle d’Al-’Harîzi.. De même il dit qu’à mesure qu’une sphère est plus éloignée de la huitième, il faut que son mouvement soit plus rapide; et pourtant il n’en est pas toujours ainsi, comme je te l’ai exposé(1)Voy. ci-dessus p. 154, et ibid., note 1.. Et ce qui est encore plus grave que cela, c’est qu’il y a aussi des sphères au-dessous de la huitième qui se meuvent de l’orient à l’occident; il faudrait donc que celles qui se meuvent de l’orient à l’occident fussent (chacune d’elles) plus rapides que celles qui sont au-dessous, et que (généralement) celles dont le mouvement part de l’orient fussent plus rapides, à mesure qu’elles sont plus près du mouvement (diurne) de la neuvième(2)Selon Abravanel (l. c., fol. 8 a), Maïmonide veut parler du mouvement rétrograde des nœuds des planètes, qui va d’orient en occident. En effet, il n’est guère possible d’expliquer autrement ce passage; car aucune des sphères des planètes n’a un mouvement naturel d’orient en occident. Comme on imaginait des sphères pour chaque mouvement, on en attribuait aussi au mouvement rétrograde des nœuds. Ainsi les Arabes donnent aux nœuds de la lune une sphère qu’ils appellent , ce que les auteurs juifs rendent par גלגל התנין (voy. Yesôd ’olâm, liv. III, chap. VIII). Or, le mouvement des nœuds des planètes qui sont au-dessus de la lune est d’une lenteur extrême et presque insensible, par rapport au mouvement des nœuds de la lune, qui, selon Maïmonide, parcourent en une année 18°, 44′, 42″ (voy. Abrégé du Talmud, traité Kiddousch ha-hodesch, chap. XVI, § 2). Mais, selon les principes posés par Aristote, les sphères qui se meuvent d’orient en occident devraient avoir un mouvement plus rapide, à mesure qu’elles sont plus rapprochées de la sphère diurne et qu’elles subissent plus l’influence de cette dernière. Tel paraît être le sens de l’objection de Maïmonide, quelque subtile qu’elle puisse paraître. Sur les nœuds et leurs mouvements, cf. Riccioli, Almagestum novum, t. I, pars I, p. 502.. Mais, comme je te l’ai déjà fait savoir, la science astronomique n’était pas de son temps ce qu’elle est aujourd’hui.

Sache que, selon notre opinion à nous tous qui professons la nouveauté du monde, tout cela est facile et marche bien (d’accord) avec nos principes; car nous disons qu’il y a un être déterminant, qui, pour chaque sphère, a déterminé comme il l’a voulu la direction et la rapidité du mouvement, mais que nous ignorons le mode de cette sagesse qui a fait naître telle chose de telle manière. Si Aristote avait été capable de nous donner la raison de la diversité du mouvement des sphères, de manière que tout fût en harmonie avec leur position réciproque, comme il le croyait, c’eût été à merveille; et alors il en eût été de la cause de ce qu’il y a de particulier (pour chaque sphère) dans cette diversité des mouvements, comme il en est de la cause de la diversité des éléments à l’égard de leur position (respective) entre la circonférence et le centre (de l’univers)(1)C’est-à-dire: La diversité qu’on remarque dans le mouvement des sphères aurait pu se ramener à une cause physique, aussi bien qu’on peut expliquer, au point de vue physique, pourquoi les quatre éléments occupent des positions diverses, les uns vers le centre, les autres vers la circonférence.. Mais la chose n’est pas ainsi réglée, comme je te l’ai exposé.

Ce qui rend encore plus évidente l’existence de la détermination(2)Voy. ci-dessus p. 146, note 3. dans la sphère céleste, de sorte que personne ne saurait lui trouver d’autre cause déterminante que le dessein d’un être agissant avec intention, c’est la manière d’exister des astres. En effet, la sphère étant toujours en mouvement et l’astre restant toujours fixe(3)Voy. ci-dessus chap. VIII, p. 78, et ibid., note 4., cela prouve que la matière des astres n’est pas la même que celle des sphères. Déjà Abou-Naçr (Al-Farâbi), dans ses gloses sur l’Acroasis, s’est exprimé dans les termes suivants: «Entre la sphère et les astres il y a une différence; car la sphère est transparente, tandis que les astres ne le sont pas. La cause en est qu’il y a entre les deux matières et entre les deux formes une différence, quoique petite.» Telles sont ses expressions. Moi cependant je ne dis pas petite, mais (je dis) qu’elles diffèrent beaucoup; car j’en tire la preuve, non pas de la transparence, mais des mouvements. Il est donc clair pour moi qu’il y a trois matières et trois formes: 1° des corps qui, en eux-mêmes, sont toujours en repos, et ce sont les corps des astres; 2° des corps qui sont toujours en mouvement, et ce sont les corps des sphères; 3° des corps qui tantôt se meuvent, tantôt sont en repos, et ce sont les éléments. Or, je voudrais savoir ce qui a pu réunir ensemble ces deux matières(1)C’est-à-dire, la matière des astres et celle des sphères., — entre lesquelles il y a une différence extrême, comme il me semble, ou (tout au moins) une petite différence(2)Ibn-Falaquéra (Moré ha-Moré, p. 102) fait observer, avec raison, que Maïmonide se sert ici improprement du mot (qui signifie diversité ou variété), et qu’il fallait dire , comme dans le texte d’Abou-Naçr., comme le dit Ahou-Naçr, — et qui est celui qui a préparé cette union ? En somme, deux corps divers, dont l’un est fixé dans l’autre, sans y être mêlé, et se trouvant, au contraire, circonscrit dans un lieu particulier de ce dernier et fortement attaché, (tout cela) sans le dessein d’un être agissant avec intention, ce serait là une chose étonnante(3)L’auteur veut dire qu’il serait bien étonnant que l’astre fût fixé dans sa sphère par suite d’une loi physique et nécessaire, et que cela ne peut s’expliquer que par la volonté du Créateur agissant librement et dans une certaine intention. Mais, ce qui est encore plus étonnant, ce sont ces étoiles nombreuses qui se trouvent dans la huitième (sphère), toutes des globes, les unes petites, les autres grandes, ici une étoile, là une autre [en apparence à la distance d’une coudée], ici dix (étoiles) agglomérées ensemble, là une grande bande sans rien. Quelle est donc la cause qui distingue particulièrement cette bande par dix étoiles et cette autre par le manque d’étoiles ? Enfin, le corps de la sphère est un seul corps simple, sans diversité; par quelle cause donc telle partie de la sphère convient-elle à l’astre qui s’y trouve, plutôt que telle autre? Tout cela, comme tout ce qui est de la même espèce, serait très invraisemblable, ou plutôt toucherait à l’impossible, si l’on admettait que tout vient de Dieu par nécessité, comme le pense Aristote. Mais, dès qu’on admet que tout est dû au dessein d’un être agissant avec intention et qui l’a fait ainsi, il ne reste plus rien dont il faille s’étonner(1)Littéralement: Aucun étonnement n’accompagne cette opinion., ni absolument rien d’invraisemblable; et il n’y a plus lieu de scruter, à moins que tu ne demandes: quelle est la cause de ce dessein ?

Tout ce qu’on sait, en somme, c’est que tout cela a lieu pour une raison que nous ne connaissons pas, mais que ce n’est pas cependant une œuvre inutile, ni due au hasard. En effet, tu sais que les veines et les nerfs de l’individu chien ou âne ne sont pas l’œuvre du hasard, ni n’ont fortuitement telle mesure, et que ce n’est pas non plus par le simple hasard que telle veine est grosse et telle autre mince, que tel nerf se déploie en beaucoup de branches tandis que tel autre ne se déploie pas ainsi, que l’un descend tout droit tandis qu’un autre se replie sur lui-même; car rien de tout cela n’a lieu que pour certains avantages dont on connaît la nécessité. Et comment donc un homme intelligent pourrait-il s’imaginer que les positions de ces astres, leurs mesures, leur nombre et les mouvements de leurs sphères diverses soient sans raison, ou l’œuvre du hasard ? Il n’y a pas de doute que chacune de ces choses ne soit nécessaire par rapport au dessein de celui qui a agi avec intention, et il est très difficile de concevoir que cet ordre des choses vienne d’une (aveugle) nécessité, et non pas d’un dessein.

Il n’y a pas, selon moi, de plus grande preuve du dessein que la variété des mouvements des sphères et les astres fixés dans les sphères; c’est pourquoi tu trouveras que tous les prophètes ont pris les astres et les sphères pour preuve qu’il existe nécessairement un Dieu. Ce que la tradition sur Abraham rapporte de son observation des astres est très connu(1)Le Talmud rapporte qu’Abraham possédait de grandes connaissances astronomiques, et que tous les rois d’Orient et d’Occident venaient le consulter. Voy. Talmud de Babylone, Baba-Bathra, fol. 16 b; Yoma, fol. 28 b; cf. Josèphe, Antiquités, liv. I, chap. 8, § 2.. Isaïe dit, pour appeler l’attention sur les preuves qu’on peut en tirer: Elevez vos yeux vers le haut et voyez; qui a créé ces choses ? etc. (Is., XL 26). De même Jérémie dit: Celui qui a fait les cieux(2)L’auteur a fait ici une erreur de mémoire; les mots עושה השמים ne se trouvent nulle part dans Jérémie. Il a pensé probablement à ce passage de Jérémie (32, 17): O Seigneur Éternel! c’est toi qui as fait les cieux, etc.; ou à cet autre passage (X, 12; LI, 15): עושה ארץ בכחו וכו׳, celui qui a fait la terre par sa force, etc.. Abraham a dit: l’Eternel, Dieu des cieux (Genèse, 24, 7), et le prince des prophètes: Celui qui chevauche sur les cieux (Deutér., 33, 26), ce que nous avons expliqué(3)Voy. le t. I, chap. LXX, p. 324.. Et c’est là en effet la véritable preuve, dans laquelle il n’y a rien de douteux. Je m’explique: S’il y a au-dessous de la sphère céleste tant de choses diverses, bien que leur matière soit une, comme nous l’avons exposé, tu peux dire que ce qui les a particularisées, ce sont les forces des sphères et les différentes positions de la matière vis-à-vis de la sphère céleste, comme nous l’a enseigné Aristote. Mais, pour ce qui est des diversités qui existent dans les sphères et les astres, qui a pu les particulariser, si ce n’est Dieu? car, si quelqu’un disait (que ce sont) les intelligences séparées, il n’aurait rien gagné par cette assertion. En effet, les intelligences ne sont pas des corps, de sorte qu’ils puissent avoir une position vis-à-vis de la sphère; pourquoi donc alors ce mouvement de désir (qui attire chaque sphère) vers son intelligence séparée(4)Voy. ci-dessus chap. IV, p. 54-56., telle sphère le ferait-elle vers l’orient et telle autre vers l’occident? Crois-tu que telle intelligence soit du côté de l’occident et telle autre du côté de l’orient? Pourquoi encore telle (sphère) seraitelle plus lente et telle autre plus rapide, sans même qu’il y eût en cela une suite (régulière) en rapport avec leur distance (respective) les unes des autres(1)Cf. ci-dessus, p. 157, note 2., comme tu le sais? Il faudrait donc dire nécessairement que c’est la nature même de telle sphère et sa substance qui ont exigé qu’elle se mût vers tel côté et avec tel degré de vitesse, et que le résultat de son désir fût telle chose (obtenue) de telle manière. Et c’est en effet ce que dit Aristote et ce qu’il proclame clairement(2)Voy. ci-dessus p. 152, note 3, et p. 153, n. 1..

Nous voilà donc revenus à notre point de départ, et nous disons: Puisque toutes (les sphères) ont une seule et même matière, qu’est-ce donc qui peut faire qu’elles se distinguent les unes des autres par une nature particulière(3)Plus littéralement: Grâce à quoi l’une se distingue-t-elle par une (certaine) nature à l’exclusion de la nature de l’autre., et que les unes aient un certain désir produisant telle espèce de mouvement et opposé au désir des autres produisant telle autre espèce de mouvement ? ne faut-il pas nécessairement quelque chose qui les particularise? — Cette considération nous a conduit à examiner deux questions. L’une (est celle-ci): peut-on, ou non, conclure de l’existence de cette diversité que tout se fasse nécessairement par le dessein d’un être ayant une intention, et non par nécessité? La deuxième question (est celle ci): Supposé que tout cela soit dû au dessein d’un être ayant une intention et qui ait ainsi particularisé les choses, peut-on conclure de là que tout ait été créé après ne pas avoir existé? ou bien, doit-on ne pas en tirer cette conclusion et admettre au contraire que cette particularisation a eu lieu de toute éternité(4)Littéralement: Que celui qui l’a particularisé (ou déterminé) n’a jamais cessé (d’agir) ainsi.? — car cette opinion(5)C’est-à-dire, l’opinion qui attribue tout à un être agissant avec intention et volonté, et non à une aveugle nécessité. a été professée aussi par quelques-uns de ceux qui admettent l’éternité (du monde). Je vais donc, dans les chapitres suivants, aborder ces deux questions et en exposer ce qui est nécessaire.

Summary

In the Aristotelean worldview, says Maimonides, the world is inseparable from God: God is the cause (علته), and the Universe is the necessary (لزم) effect (معلول). This, however, implies “the conclusion that the nature of everything remains constant, that nothing changes its nature in any way”. This is the Spinozistic conclusion of Aristotelean metaphysics, and it — needless to say — causes problems for the usual religious worldview.

Spinoza Ethics I.29: Nothing in the universe is contingent, but all things are conditioned to exist and operate in a particular manner by the necessity of the divine nature.

It is to this Aristotelian challenge to the Abrahamic worldview that Maimonides turns in this chapter. In the (orthodox) Abrahamic worldview, “all things in the Universe are the result of design, and not merely of necessity”; science, however, seems to show that the universe is a set of necessary effects preceded by necessary causes preceded by causes and so on. Even if this (Aristotelean) science has room for a God as the ‘First Cause’, that God doesn’t seem to be able to do very much except to originate an intricate chain of necessary causes and effects. Maimonides considers this to be a formidable challenge, because he says he will use “arguments almost as forcible as real proofs”, and will not fall into the mutakallemin’s error of “ignoring the existing nature of things or assuming the existence of atoms, or the successive creation of accidents” in their quest to defeat the Aristotelean challenge. Maimonides is much more measured. While he declares himself to be in agreement with their objectives, he does not agree with their methods, which claim to have proved things which cannot be conclusively proven.

Maimonides’ attack on the Aristotelian position begins as follows: the Aristotelian position is that the sublunary world consists of one substance; this substance takes on different forms, which comprise the four elements of fire, earth, water and air. Different elements form because the (common sublunary) substance is subject to different influences, e.g., the substance which is farther from the heavens becomes earth, the substance closest to the heavens becomes fire, and so on. These four elements share a common property: they have rectilinear motion. However, they differ from each other in that one moves upward, the other downward, and others laterally. The details of how some part of the sublunary substance “received the form of” earth, some of fire, etc., are not important here (and don’t make much sense to a modern reader anyway). But crucially, Maimonides is in perfect agreement with Aristotle’s explanations:

as regards things in the sublunary world, his explanations are in accordance with facts, and the relation between cause and effect is clearly shown.”

Maimonides then applies a similar line of argument to the heavens, and agrees with Aristotle that since all the different spheres move with a circular motion, they must share a common substance.

We can now put the following question to Aristotle: there is one substance common to all spheres; each one has its own peculiar form. Who thus determined and predisposed these spheres to receive different forms? Is there above the spheres any being capable of determining this except God?

Now, Aristotle does of course agree that there is a being above the spheres. But the question that Maimonides poses is: did God declare, by fiat, the speed and direction of the motion of each sphere? Or are there consistent natural laws that fully explain the movements of heavenly bodies?

Everything is, according to him, the result of a law of Nature, and not the result of the design of a being that designs as it likes, or the determination of a being that determines as it pleases. He has not carried out the idea consistently, and it will never be done. … According to our theory of the Creation, all this can easily be explained; for we say that there is a being that determines the direction and velocity of the motion of each sphere; but we do not know the reason why the wisdom of that being gave to each sphere its peculiar property.

Maimonides’ charge is that there seems to be no appropriate physical explanation — within the Aristotelian system — for why Mercury, Venus, Mars, Jupiter and Saturn move in precisely the way they do. This problem must have been even more perplexing in Aristotle’s time:

How much weaker must [Aristotle’s position] appear when we bear in mind that the science of Astronomy was not yet fully developed, and that in the days of Aristotle the motions of the spheres were not known so well as they are at present.

He then goes through a lengthy explanation of why the arrangement of the heavenly spheres appears to show evidence for design by a God who acted according to a will, and not simply according to fixed laws.

The answer to these and similar questions is very difficult, and almost impossible, if we assume that all emanates from God as the necessary result of certain permanent laws, as Aristotle holds.

Throughout this discussion, Maimonides does not rule out Aristotle’s position as being scientifically invalid. He simply believes that “it is extremely improbable that these things should be the necessary result of natural laws, and nor that of design”.