Part 2, Chapter 27-28

end of the universe

⬅️

Arabic (Huseyin Attai, 1962) | English (Michael Friedländer, 1885) | Hebrew (Ibn Tibbon, 1204) | Arabic (Munk, 1856)

Translations

We have already stated that the belief in the Creation is a fundamental principle of our religion; but we do not consider it a principle of our faith that the Universe will again be reduced to nothing. It is not contrary to the tenets of our religion to assume that the Universe will continue to exist for ever. It might be objected that everything produced is subject to destruction, as has been shown; consequently the Universe, having had a beginning, must come to an end. This axiom cannot be applied according to our views. We do not hold that the Universe came into existence, like all things in Nature, as the result of the laws of Nature. For whatever owes its existence to the action of physical laws is, according to the same laws, subject to destruction: the same law which caused the existence of a thing after a period of non-existence, is also the cause that the thing is not permanent; since the previous non-existence proves that the nature of that thing does not necessitate its permanent existence. According to our theory, taught in Scripture, the existence or non-existence of things depends solely on the will of God and not on fixed laws, and, therefore, it does not follow that God must destroy the Universe after having created it from nothing. It depends on His will. He may, according to His desire, or according to the decree of His wisdom, either destroy it, or allow it to exist, and it is therefore possible that He will preserve the Universe for ever, and let it exist permanently as He Himself exists. It is well known that our Sages never said that the throne of glory will perish, although they assumed that it has been created. No prophet or sage ever maintained that the throne of glory will be destroyed or annihilated; but, on the contrary, the Scriptural passages speak of its permanent existence. We are of opinion that the souls of the pious have been created, and at the same time we believe that they are immortal. Some hold, in accordance with the literal meaning of the Midrashim, that the bodies of the pious will also enjoy everlasting happiness. Their notion is like the well-known belief of certain people, that there are bodily enjoyments in Paradise. In short, reasoning leads to the conclusion that the destruction of the Universe is not a certain fact. There remains only the question as to what the prophets and our Sages say on this point; whether they affirm that the world will certainly come to an end, or not. Most people amongst us believe that such statements have been made, and that the world will at one time be destroyed. I will show you that this is not the case; and that, on the contrary, many passages in the Bible speak of the permanent existence of the Universe. Those passages which, in the literal sense, would indicate the destruction of the Universe, are undoubtedly to be understood in a figurative sense, as will be shown. If, however, those who follow the literal sense of the Scriptural texts reject our view, and assume that the ultimate certain destruction of the Universe is part of their faith, they are at liberty to do so. But we must tell them that the belief in the destruction is not necessarily implied in the belief in the Creation; they believe it because they trust the writer, who used a figurative expression, which they take literally. Their faith, however, does not suffer by it.

Placeholder text

As I explained, the belief that the world began is critical to our entire religion. But that the world will perish now that it exists and has reached its present state is by no means a re- ligious doctrine of ours. None of our beliefs would be undermined by belief in the world’s permanence. ‘Is it not proven,’ you might ask, ‘that whatever comes to be must pass away?

So if the world began, must it not end?’ That does not affect us. We do not claim that the world began like some natural object bound up in the natural order. What arises naturally must decay naturally: Just as a thing’s nature requires it to become what it was not so at first, the same nature requires that it not remain forever as it was. Yes, natural things do not retain their natures permanently. But our biblical view that things arise and perish at His will, not by necessity, does not commit us to the notion that if God creates something He must destroy it. It depends on His will. He may destroy it if He pleases— or as His wisdom ordains— or preserve it forever, to last as long as He.

The Sages, as you know, although deeming the Throne of Glory created, never say that it will vanish. No Prophet or Sage was ever heard to say that the Throne will pass away or cease to be. Scripture makes it eternal. Likewise the souls of the virtuous: We see them as created but never to perish. And some believe, taking the midrash literally, that their bodies, too, will enjoy perpetual bliss, forever and ay, as in the popular belief about the denizens of Paradise.

Reason, in a word, tells us that the world need not perish. So we need only consider what the Prophets and Sages relate. Do they affirm that this world must be destroyed, or do they not? Most of our common folk believe they do and that this world will perish.

But I shall show you that is not so. Many of our texts, in fact, affirm its preservation; and all those that, taken literally, suggest its destruction are quite clearly poetic, as I’ll explain (II ). But if a literalist objects that he has to believe that it will be destroyed, he should not be treated sharply but just informed that the world’s end is not implied by its creation.

He believes that only because he wants to credit those who use the imagery that he takes literally, and there is no harm at all in that religiously.

קד בינת לך אן אעתקאד חדת’ אלעאלם הו קאעדהֵ אלשריעה כלהא צ’רורה. אמא פסאדה בעד אן חדת’ ותכון פליס ד’לך ענדנא קאעדהֵ שריעה בוג’ה ולא יכ’תל עלינא שי מן אעתקאדאתנא באעתקאד דואמה. ולעל תקול אליס קד תברהן אן כל כאין פאסד פאן כאן תכון פהו יפסד. פאעלם אן הד’א לא ילזמנא לאנא מא אדעינא אנה תכון עלי חכם תכון אלאשיא אלטביעיה אללאזמה לנט’אם טביעי פאן ד’לך אלמתכון עלי אלמג’רי אלטביעי ילזם פסאדה צ’רורה עלי מג’רי אלטביעה לאנה כמא אן טביעתה אקתצ’ת אן לא יכון מוג’ודא הכד’א ת’ם כאן כד’א כד’לך צ’רורה תקתצ’י אן לא יכון מוג’ודא הכד’א אבדא אד’ קד צח אן הד’א אלכון גיר דאים אללזום לה בחסב טביעתה אמא בחסב דעואנא אלשרעי אלד’י הו וג’וד אלאשיא ותלאפהא בחסב אראדתה תעאלי לא עלי ג’ההֵ אללזום פלא ילזמנא בחסב הד’א אלראי אנה תעאלי למא אוג’ד שיא לם יכן מוג’ודא אן יפסד ד’לך אלמוג’וד ולא בד בל אלאמר מתעלק באראדתה אן שא אפסדה ואן שא אבקאה או במקתצ’י חכמתה פקד יג’וז אן יבקיה לאבד אלאבדין וידימה כדואמה תעאלי

קד עלמת אן כסא הכבוד אלד’י נץ אלחכמים בכונה מכ’לוקא פאנה לם יקולוא קט אנה יעדם ולא סמע קט פי כלאם נביא ולא חכם אן כסא הכבוד יפסד או יעדם בל אלנץ בתאבידה. וכד’לך אנפס אלפצ’לא פאנהא עלי ראינא מכ’לוקה ולא תעדם אבדא. ועלי בעץ’ ארא מן יתבע ט’ואהר אלמדרשות פאן ג’ת’ת’הם איצ’א תכון מנעמה דאימא אבד אלאבדין כאעתקאד מן שהר אעתקאדהם פי אהל אלג’נה.

ובאלג’מלה אלנט’ר יוג’ב אן לא ילזם פסאד אלעאלם צ’רורה ולם יבק אלא ג’ההֵ אכ’באר אלאנביא ואלחכמים הל וקע אלאכ’באר באן הד’א אלעאלם יפסד ולא בד אם לא פאן אכת’ר עואמנא יעתקדון אן ד’לך וקע אלאכ’באר בה ואן הד’א אלעאלם סיפסד כלה וסאבין לך אן אלאמר ליס כד’לך בל אן נצוצא כת’ירה ג’את פי תאבידה וכל מא ג’א מן ט’אהר יבדו מנה אנה סיפסד פאלאמר פיה בין ג’דא אנה מת’ל כמא סאבין פאן אבי ד’לך אחד אלט’אהריה וקאל לא בד לה אן יעתקד פסאדה פלא ישאח לכנה יחתאג’ אן יערף אן ליס פסאדה צ’רוריא לכונה מחדת’א בל יעתקד ד’לך עלי זעמה תצדיקא ללמכ’בר בד’לך אלמת’ל אלד’י חמלה הו עלי ט’אהרה ולא פסאד פי ד’לך פי אלשריעה בוג’ה מן אלוג’וה:

Placeholder text

כבר בארתי לך שהאמנת חידוש העולם הוא יסוד התורה כולה בהכרח. אמנם הפסדו אחר שהתחדש ונתהוה – אינו אצלנו יסוד תורה כלל, ולא יפסד עלינו דבר מאמונתנו בהאמנת התמדתו. ואולי תאמר הלא כבר התבאר שכל הוה – נפסד ואם הוא נתהוה – הנה יפסד? דע כי זה לא יתחיב לנו, שאנחנו לא אמרנו שנתהוה כמשפט התהוות הדברים הטבעיים המחויבים לסדר טבעי. כי המתהוה ההוא לפי המנהג הטבעי – יתחיב הפסדו בהכרח לפי מנהג הטבע. כי כמו שטבעו חיב שלא יהיה נמצא כן ואחר כן היה, כן כמו כן בהכרח יחיב שלא יהיה נמצא כן לעולם; שכבר התאמת שזאת ההויה בלתי מתמדת החיוב לו לפי טבעו. אמנם לפי טענתנו התוריית אשר היא – מציאות הדברים והפסדם לפי רצונו ית׳ לא על צד החיוב, לא יתחיב לנו לפי זה הדעת שהוא ית׳ כאשר המציא דבר לא היה נמצא, שיפסיד הנמצא ההוא בהכרח, אבל הענין נתלה ברצונו – אם ירצה יפסידהו ואם ירצה ישאירהו – או בגזרת חכמתו; הנה הוא אפשר שישאירהו לנצח נצחים ויתמידהו כהתמדתו ית׳.

כבר ידעת ש׳כסא הכבוד׳ אשר כתבו ה׳חכמים׳ בהיותו נברא, שלא אמרו כלל שיעדר, ולא נשמע כלל בדברי ׳נביא׳ ולא ׳חכם׳ ש׳כסא הכבוד׳ יפסד או יעדר, אבל הכתובים אומרים בנצחותו. וכן נפשות החשובים הם לפי דעתנו נבראים ולא יעדרו כלל; ולפי קצת דעות מי שימשך אחר פשוטי ה׳מדרשות׳ שגופותיהם גם כן יהיו מעונגים תמיד לנצח נצחים – כאמונת מי שהתפרסמה אמונתם באנשי גן העדן.

סוף דבר, העיון יחיב שלא יתחיב הפסד העולם בהכרח – ולא נשאר אלא צד הגדת הנביאים וה׳חכמים׳ אם באה ההגדה בשזה העולם יפסד על כל פנים או לא, כי רוב המונינו יאמינו שזה – באה ההגדה בו, ושזה העולם יפסד כולו; והנה אבאר לך כי הענין אינו כן אבל כתובים רבים באו בנצחותו. וכל מה שבא מפשוטו של דבר שיראה ממנו שיפסד הענין, מבואר בו מאד שהוא משל, כמו שאבאר. ואם ימאן זה אחד מן הנמשכים אחר פשוטי הדברים ויאמר שאי אפשר לו מבלתי שיאמין הפסדו – לא יקפידו עליו, אלא צריך שיודיעוהו שאין הפסדו הכרחי להיותו מחודש; אבל יאמין זה לפי דעתו כהאמין למגיד במשל ההוא אשר הבינהו הוא כפשוטו; – ואין הפסד בזה בתורה בשום פנים.

Je t’ai déjà exposé que la croyance à la nouveauté du monde est nécessairement la base de toute la religion; mais que ce monde, création nouvelle, doive aussi périr un jour(3)Littéralement: mais sa destruction, après avoir été né et formé, n’est point, selon nous, etc., ce n’est point là, selon nous, un article de religion, et, en croyant à sa perpépuité, on ne blesserait aucune de nos croyances. Tu diras peut-être: «N’a-t-il pas été démontré que tout ce qui naît est périssable? Donc, puisqu’il est né, il doit périr.» Mais, sache bien que nous ne sommes pas obligés de raisonner ainsi(1)Littéralement: Que cela ne nous oblige pas, ou que cela ne s’ensuit pas pour nous; c’est-à-dire, que ce raisonnement ne saurait s’appliquer à l’opinion que nous avons soutenue.; car nous n’avons pas soutenu qu’il soit né comme naissent les choses physiques, soumises à une loi naturelle(2)Dans les éditions de la version d’Ibn-Tibbon, הטבעי est une faute d’impression; il faut lire טבעי, sans article.. En effet, ce qui est né selon le cours naturel des choses doit nécessairement périr selon le cours de la nature; car, de même que sa nature a exigé qu’il n’existât pas d’abord tel qu’il est(3)C’est-à-dire, qu’il n’existât pas sous cette forme qu’il a maintenant; car toutes les choses sublunaires naissent les unes des autres, et toutes elles naissent du mélange des éléments. — Dans les éditions de la version d’Ibn-Tibbon il manque ici, après נמצא, le mot כן, qui se trouve dans les mss. et qu’ensuite il devînt tel, de même elle exige nécessairement qu’il n’existe pas perpétuellement ainsi(4)C’est-à-dire, qu’il ne conserve pas perpétuellement la forme qu’il a maintenant; car les choses nées finissent par perdre leurs formes et par retourner à leurs premiers éléments., puisqu’il est avéré que, par sa nature même, cette manière d’exister ne lui convient pas perpétuellement. Mais, selon notre thèse religieuse, qui attribue l’existence des choses et leur perte à la volonté de Dieu, et non à la nécessité, selon cette opinion (dis-je), rien ne nous oblige d’admettre que Dieu, après avoir produit une chose qui n’avait pas existé, doive nécessairement détruire cette chose. Au contraire, cela dépendra, ou bien de sa volonté qui sera libre de la détruire ou de la conserver, ou bien(5)Il faut lire, dans la version d’Ibn-Tibbon, או בגזרת חכמתו; la conjonction או manque dans la plupart des éditions, mais se trouve dans l’édition princeps. de ce qu’exigera sa sagesse; il sera donc possible qu’il la conserve éternellement et qu’il lui accorde une permanence semblable à la sienne propre.

Tu sais (par exemple) que les docteurs ont expressément déclaré que le trône de la gloire est une chose créée, et cependant ils n’ont jamais dit qu’il doive cesser d’être; on n’a jamais entendu, dans le discours d’aucun prophète, ni d’aucun docteur, que le trône de la gloire doive périr ou cesser d’être, et le texte de l’Écriture en a même proclamé la durée éternelle(1)Voy. ce qui a été dit, sur le trône de la gloire, au chapitre précédent. — Tous les mss. portent בל אלנץ בתאבידה, phrase elliptique, dans laquelle il faut sous-entendre le verbe קאל. Ibn-Tibbon a suppléé cette ellipse en traduisant: אבל הכתוביס אומריס בנצחותו.. De même les âmes des hommes d’élite, selon notre opinion, bien que créées, ne cessent jamais d’exister(2)On a déjà vu ailleurs que notre auteur n’attribue l’immortalité qu’aux âmes des justes, ou des hommes supérieurs, c’est-à-dire à celles qui dans cette vie sont arrivées au degré de l’intellect acquis, tandis que les âmes des impies, ou celles qui n’ont pas cherché à se perfectionner ici-bas par la vertu ou la science, sont vouées à la destruction. Voy. le t. I, p. 328, note 4. Et cf. le Mischné-Torâ, liv. I, traité Teschoubâ (de la pénitence), chap. VIII, §§ 1-3.. Selon certaines opinions de ceux qui s’attachent au sens littéral des Midraschîm, leurs corps aussi jouiront de délices perpétuelles dans toute l’éternité, ce qui ressemble à la fameuse croyance que certaines gens professent sur les habitants du paradis(3)Plus littéralement: Comme croient ceux dont la croyance est répandue, au sujet des gens du paradis. L’auteur fait évidemment allusion aux fables musulmanes relatives aux délices du paradis. — Cf. sur ce passage, Maïmonide, Commentaire sur la Mischnâ, 4e partie, introduction au Xe (XIe) chapitre du traité Synhedrin..

En somme, la spéculation (philosophique) amène à cette conclusion: que le monde n’est pas nécessairement soumis à la destruction. Il ne reste donc (à examiner) que le point de vue de la prédiction des prophètes et des docteurs: a-t-il été prédit, ou non, que le monde sera infailliblement réduit au néant? En effet, le vulgaire d’entre nous croit, pour la plupart, que cela a été prédit et que ce monde tout entier doit périr; mais je t’exposerai qu’il n’en est point ainsi, qu’au contraire un grand nombre de textes en proclament la perpétuité, et que tout ce qui, pris dans le sens littéral(1)La plupart des mss. ont: מן טׄאהר; quelques-uns: מן טׄאהר נץ. Les éditions de la version d’Ibn-Tibbon portent: מפשוטו כל דבר, il faut lire: מפשוטו של דבר., semble indiquer qu’il doit périr, est très évidemment une allégorie, comme je l’expliquerai. Si quelque partisan du sens littéral s’y refuse, disant qu’il doit nécessairement croire à la destruction (future) du monde, il ne faut pas le chicaner pour cela(2)Le verbe est ici l’aoriste passif de la 3e forme de la racine , ayant le sens de compter strictement avec quelqu’un, être avare ou rigoureux, ne rien céder à quelqu’un. C’est dans le même sens que les talmudistes emploient le verbe הקפיד, et c’est par ce verbe que Maïmonide lui-même, dans sa lettre à Ibn-Tibbon, traduit notre verbe arabe: סאלתני כיף יתרגׄם פלא ישאחח תתרגׄס אין בזה הקפדה. —Dans la plupart des mss., le verbe en question est écrit ישאחח, probablement pour faire mieux reconnaître la racine. Dans l’introduction du Kitâb al-luma’, le ms. d’Oxford a également אלמשאחחה̈, pour . Voy. ma Notice sur Abou’l-Walid, p. 133 (Journal asiatique, nov.-décemb. 1850, p.355).. Cependant, il faut lui faire savoir que, si la destruction du monde est nécessaire, ce n’est pas parce qu’il est créé, et que, si selon lui elle doit être admise, c’est plutôt par une foi sincère dans ce qui a été prédit par cette expression allégorique qu’il a prise, lui, dans son sens littéral. Il n’y a en cela aucune espèce de danger pour la religion.

Summary

In these chapters, Maimonides states that it is not a principle of religion that the Universe will again be reduced to nothing; he believes that indications of this in the Torah are open to figurative interpretation. Maimonides understands that not everyone agrees with him;

those who follow the literal sense of the Scriptural texts reject our view, and assume that the ultimate certain destruction of the Universe is part of their faith, they are at liberty to do so. But we must tell them that the belief in the destruction is not necessarily implied in the belief in the Creation.

Commentary

This chapter exemplifies Maimonides’ view of the precise relationship between Scripture and reason.

Firstly, we see that Maimonides does not take Scripture at face value and instead treats it to rational scrutiny. Therefore, even though Revelation teaches that the Universe will be destroyed, he does not subscribe to this view.
Secondly, we see that if a certain speculative/philosophical viewpoint does not involve “a fundamental principle of our faith”, then he is willing to accept a difference of opinion. Here, for instance, he thinks that those who believe that the Universe will be destroyed are wrong, but he thinks it’s O.K. to believe what they believe.
Thirdly, Maimonides seems to believe that the willed actions of God are exempt from the laws of nature.

whatever owes its existence to the action of physical laws is, according to the same laws, subject to destruction … [but] according to our theory, taught in Scripture, the existence or non-existence of things depends solely on the will of God and not on fixed laws, and, therefore, it does not follow that God must destroy the Universe after having created it from nothing.

When convincing his readers of a certain point, Maimonides begins by establishing the possibility of that point of view. In this chapter, he first shows that “reasoning leads to the conclusion that the destruction of the Universe is not a certain fact”. This step is usually a rational step for Maimonides, and to establish the scientific possibility of things he does not rely on Scripture. ‘A is clearly possible, on the authority of Our Teacher Moses’ is not a formulation we are likely to see Maimonides use.