Part 2, Chapter 36

Prophecy

⬅️

Arabic (Huseyin Attai, 1962) | English (Michael Friedländer, 1885) | Hebrew (Ibn Tibbon, 1204) | Arabic (Munk, 1856)

Translations

Prophecy is, in truth and reality, an emanation sent forth by the Divine Being through the medium of the Active Intellect, in the first instance to man’s rational faculty, and then to his imaginative faculty; it is the highest degree and greatest perfection man can attain; it consists in the most perfect development of the imaginative faculty. Prophecy is a faculty that cannot in any way be found in a person, or acquired by man, through a culture of his mental and moral faculties; for even if these latter were as good and perfect as possible, they would be of no avail, unless they were combined with the highest natural excellence of the imaginative faculty. You know that the full development of any faculty of the body, such as the imagination, depends on the condition of the organ, by means of which the faculty acts. This must be the best possible as regards its temperament and its size, and also as regards the purity of its substance. Any defect in this respect cannot in any way be supplied or remedied by training. For when any organ is defective in its temperament, proper training can in the best case restore a healthy condition to some extent, but cannot make such an organ perfect. But if the organ is defective as regards size, position, or as regards the substance and the matter of which the organ is formed, there is no remedy. You know all this, and I need not explain it to you at length.

Part of the functions of the imaginative faculty is, as you well know, to retain impressions by the senses, to combine them, and chiefly to form images. The principal and highest function is performed when the senses are at rest and pause in their action, for then it receives, to some extent, divine inspiration in the measure as it is predisposed for this influence. This is the nature of those dreams which prove true, and also of prophecy, the difference being one of quantity, not of quality. Thus our Sages say, that dream is the sixtieth part of prophecy; and no such comparison could be made between two things of different kinds, for we cannot say the perfection of man is so many times the perfection of a horse. In Bereshit Rabba (sect. xvii.) the following saying of our Sages occurs, “Dream is the nobelet (the unripe fruit) of prophecy.” This is an excellent comparison, for the unripe fruit (nobelet) is really the fruit to some extent, only it has fallen from the tree before it was fully developed and ripe. In a similar manner the action of the imaginative faculty during sleep is the same as at the time when it receives a prophecy, only in the first case it is not fully developed, and has not yet reached its highest degree. But why need I quote the words of our Sages, when I can refer to the following passage of Scripture: “If there be among you a prophet, I, the Lord, will make myself known unto him in a vision, in a dream will I speak to him” (Num. xii. 6). Here the Lord tells us what the real essence of prophecy is, that it is a perfection acquired in a dream or in a vision (the original mareh is a noun derived from the verb raah); the imaginative faculty acquires such an efficiency in its action that it sees the thing as if it came from without, and perceives it as if through the medium of bodily senses. These two modes of prophecy, vision and dream, include all its different degrees. It is a well-known fact that the thing which engages greatly and earnestly man’s attention whilst he is awake and in the full possession of his senses forms during his sleep the object of the action of his imaginative faculty. Imagination is then only influenced by the intellect in so far as it is predisposed for such influence. It would be quite useless to illustrate this by a simile, or to explain it fully, as it is clear, and every one knows it. It is like the action of the senses, the existence of which no person with common sense would ever deny. After these introductory remarks you will understand that a person must satisfy the following conditions before he can become a prophet: The substance of the brain must from the very beginning be in the most perfect condition as regards purity of matter, composition of its different parts, size and position; no part of his body must suffer from ill-health; he must in addition have studied and acquired wisdom, so that his rational faculty passes from a state of potentiality to that of actuality; his intellect must be as developed and perfect as human intellect can be; his passions pure and equally balanced; all his desires must aim at obtaining a knowledge of the hidden laws and causes that are in force in the Universe; his thoughts must be engaged in lofty matters; his attention directed to the knowledge of God, the consideration of His works, and of that which he must believe in this respect. There must be an absence of the lower desires and appetites, of the seeking after pleasure in eating, drinking, and cohabitation; and, in short, every pleasure connected with the sense of touch. (Aristotle correctly says that this sense is a disgrace to us, since we possess it only in virtue of our being animals; and it does not include any specifically human element, whilst enjoyments connected with other senses, as smell, hearing, and sight, though likewise of a material nature, may sometimes include [intellectual] pleasure, appealing to man as man, according to Aristotle. This remark, although forming no part of our subject, is not superfluous, for the thoughts of the most renowned wise men are to a great extent affected by the pleasures of this sense, and filled with a desire for them. And yet people are surprised that these scholars do not prophesy, if prophesying be nothing but a certain degree in the natural development of man.) It is further necessary to suppress every thought or desire for unreal power and dominion; that is to say, for victory, increase of followers, acquisition of honour, and service from the people without any ulterior object. On the contrary, the multitude must be considered according to their true worth; some of them are undoubtedly like domesticated cattle, and others like wild beasts, and these only engage the mind of the perfect and distinguished man in so far as he desires to guard himself from injury, in case of contact with them, and to derive some benefit from them when necessary. A man who satisfies these conditions, whilst his fully developed imagination is in action, influenced by the Active Intellect according to his mental training,—such a person will undoubtedly perceive nothing but things very extraordinary and divine, and see nothing but God and His angels. His knowledge will only include that which is real knowledge, and his thought will only be directed to such general principles as would tend to improve the social relations between man and man.

We have thus described three kinds of perfection: mental perfection acquired by training, perfection of the natural constitution of the imaginative faculty, and moral perfection produced by the suppression of every thought of bodily pleasures, and of every kind of foolish or evil ambition. These qualities are, as is well known, possessed by the wise men in different degrees, and the degrees of prophetic faculty vary in accordance with this difference. Faculties of the body are, as you know, at one time weak, wearied, and corrupted, at others in a healthy state. Imagination is certainly one of the faculties of the body. You find, therefore, that prophets are deprived of the faculty of prophesying when they mourn, are angry, or are similarly affected. Our Sages say, Inspiration does not come upon a prophet when he is sad or languid. This is the reason why Jacob did not receive any revelation during the period of his mourning, when his imagination was engaged with the loss of Joseph. The same was the case with Moses, when he was in a state of depression through the multitude of his troubles, which lasted from the murmurings of the Israelites in consequence of the evil report of the spies, till the death of the warriors of that generation. He received no message of God, as he used to do, even though he did not receive prophetic inspiration through the medium of the imaginative faculty, but directly through the intellect. We have mentioned it several times that Moses did not, like other prophets, speak in similes. This will be further explained (chap. xlv.), but it is not the subject of the present chapter. There were also persons who prophesied for a certain time and then left off altogether, something occurring that caused them to discontinue prophesying. The same circumstance, prevalence of sadness and dulness, was undoubtedly the direct cause of the interruption of prophecy during the exile; for can there be any greater misfortune for man than this: to be a slave bought for money in the service of ignorant and voluptuous masters, and powerless against them as they unite in themselves the absence of true knowledge and the force of all animal desires? Such an evil state has been prophesied to us in the words, “They shall run to and fro to seek the word of God, but shall not find it” (Amos viii. 12); “Her king and her princes are among the nations, the law is no more, her prophets also find no vision from the Lord” (Lam. ii. 9). This is a real fact, and the cause is evident; the pre-requisites [of prophecy] have been lost. In the Messianic period—may it soon commence—prophecy will therefore again be in our midst, as has been promised by God.

Placeholder text

What prophecy really is, in essence, you see, is an emanation flowing from God by way of the Active Intellect, first to the faculty of reason and then to that of imagination. This is the highest level a human being can reach, the pinnacle of perfection for our species; and a prophetic state is the fullest realization of the imagination, by no means possible for everyone. Even perfection in the rational sciences and cultivation of every facet of one’s character to the fairest and finest degree do not make one a prophet without the added gift of a consummate native imagination.

Perfect development of one’s bodily powers, which include imagination, depends, as you know, on the optimal temper of the underlying organ: Its size must be just right; its matter, of the purest. No remedy or regimen can improve or make good a deficiency here. The best that can be done with an innately ill- tempered organ is to keep it working somehow, not make it optimal. And if the defect is in size, placement, or substance— the very matter in which the organ developed— no technique can mend it. All this you know, so I need not dwell on it.

You are familiar, too, with the natural work of the imagination, preserving, compos- ing, and presenting sensory images; and you know that its highest, weightiest work is done only when the senses are idle and at rest. It is then that a certain emanation flows to it, depending on its preparedness. This is the cause of veridical dreams and of prophecy.

The two differ only in degree, not in kind. You know how often they say, “A dream is the sixtieth part of prophecy” (B. Berakhot 57b). Things of different kinds have no common measure. We do not say a man is n times better than a horse. They revisit this theme in Genesis Rabbah: “A dream is the unripe fruit (novelet) of prophecy” ( . , . ). What a marvelous image! A novelet is the same as the fruit, only it fell before maturing and rip- ening. Just so, imagination works the same way in sleep as in prophecy, but it falls short of its goal.

Yet why should I teach you from the Sages’ words and neglect the texts of the Torah: If there be a prophet amongst you, in a vision do I make Myself known to him; in a dream do I speak to him (Numbers : ). God tells us here what prophecy really is in essence: an attainment reached through a dream or vision. The word ‘vision’ (marʾah) derives from raʾoh, ‘to see.’ Imagination here works so well that it pictures things as though they were present, the image it casts seeming to come from the senses. These two categories, dream and vision, cover every grade of prophecy, as I shall explain (II ).

We know that what greatly concerns one while awake and his senses are active, what he longs for and loves, is what his imagination works with while he sleeps, and the mind sheds ideas on it based on its prior preparedness. We need not spell this out with ex- amples. These facts are clear and familiar to all, the same as sense perception, which no sane person would contest.

Given these assumptions, consider a person whose brain substance is optimally bal- anced innately; its matter pure; its every part of proper temper, size, and placement; its equilibrium undisturbed by any other organ. If such a person gains knowledge and insight— his mind realized, his reason perfected, and his character equable and pure— all his longing will be to master the world’s mysteries and know the causes of things, his thoughts turned ever on high. All his yearnings will be to know God, contemplate His works, and consider what to believe, his mind being at liberty. For he has set animal cravings at naught, all favor for the joys of food, drink, or sex— the tactile senses that Aristotle explains in the Ethics are “a disgrace” to us. What a fine remark, and how true! They do disgrace us. For we have them insofar as we are animals like the rest, there being nothing distinctively human about them. The other senses— smell, hear- ing, and sight— although bodily, do at times bring properly human pleasures, as Aris- totle grants. I have digressed, but not without purpose. For most of the thinking of prominent scholars is engrossed in these tactile pleasures. Yet they are surprised that they do not prophesy, if prophecy is natural!

One’s mind must be free of lust for false power too— domination and mass adulation, fawning and servility. He should see everyone realistically, of course— some as members of the flock, others as predators. A perfect man, living apart, if he thinks of them at all, it is only to escape the harm by the dangerous among them, should he have occasion to interact with them, or to benefit from them as his needs require. In such a person, when the imagination, perfect as can be, is at work, what reaches it from reason will doubtless match his intellectual attainments. So what he apprehends will be only truly marvelous and godly things. He will see only God and His angels, and his sensitive nature will yield only sound beliefs and general rules to improve people’s lives with one another.

The three prerequisites that I have covered— intellectual powers honed by study, native powers of imagination, and a character refined by shunning thoughts of bodily pleasure and banishing all cravings for base and barbarous vainglory— are attained by outstanding individuals to widely different degrees. So the ranks of prophets vary accordingly.

Any bodily power, as you know, may be weakened, disrupted, or fatigued at times yet work well at others. The imagination is a bodily power, of course. So inspiration, you’ll find, abates in prophets in times of grief or anger and the like. You know the Sages’ saying, “Prophecy does not descend amid lassitude or sorrow,” and that no inspi- ration came to Jacob all the while that he was grief stricken, his imagination distracted by Joseph’s loss (PRE ). Inspiration did not reach Moses as it usually did from the time of the debacle of the spies until the whole desert generation had perished (B. Taʿanit 30b). For it weighed on him that they had acted so basely— even though the faculty of imagination was not involved in his prophecy, but intelligence flowed to him without its mediation. For as I have said repeatedly, unlike other prophets, when he prophesied, he did not depend on symbols. This will be explained (II ; cf. Eight Chapters, ), but that is not the point of this chapter.

Similarly, you’ll find that some prophets prophesied for a time but lost the gift when something blocked it. Such, surely, was the true proximate cause of the lapse of prophecy in our exile. For what greater grief and lassitude could befall one than chattel slavery to vicious barbarians whose unreason joins with the full- blown passions of beasts—a nd powerless to lift a hand (Deuteronomy : ). This we were warned of: They shall wander from sea to sea seeking word from the Lord but find it not (Amos : ) and Her king and princes amongst the nations without Guidance, even her prophets finding no vision from the Lord (Lamentations : ). All true. The cause is plain. The instrument is stilled. And this is how prophecy as we knew it will return to us in the days of the Messiah — may he soon appear, as God promised!

אעלם אן חקיקהֵ אלנבוה ומאהיתהא הו פיץ’ יפיץ’ מן אללה עז וג’ל בוסאטהֵ אלעקל אלפעאל עלי אלקוה אלנאטקה אולא ת’ם עלי אלקוה אלמתכ’ילה בעד ד’לך והד’ה הי אעלי מרתבהֵ אלאנסאן וגאיהֵ אלכמאל אלד’י ימכן אן יוג’ד לנועה ותלך אלחאלה הי גאיהֵ כמאל אלקוה אלמתכ’ילה. והד’א אמר לא ימכן פי כל אנסאן בוג’ה ולא הו אמרא יצל אליה באלכמאל פי אלעלום אלנט’ריה ותחסין אלאכ’לאק חתי תכון כלהא עלי אחסן מא יכון ואג’מלה דון אן ינצ’אף לד’לך כמאל אלקוה אלמתכ’ילה פי אצל אלג’בלה עלי גאיהֵ מא ימכן. וקד עלמת אן כמאל הד’ה אלקוי אלבדניה אלתי מן ג’מלתהא אלקוה אלמתכ’ילה אנמא הו תאבע לאפצ’ל מזאג’ יכון לד’לך אלעצ’ו אלחאמל לתלך אלקוה ולאחסן מקדאר יכון לה ולאצפי מאדה תכון לה והד’א אמר לא ימכן אן יג’בר פאיתה או יכמל נקצה באלתדביר בוג’ה לאן אלעצ’ו אלד’י קד סא מזאג’ה פי אצל אלג’בלה גאיהֵ אלתדביר אלמעדל לה אן יבקיה עלי צחהֵ מא לא אן ירדה לאפצ’ל היאתה. אמא אן כאנת אפתה מן מקדארה או וצ’עה או ג’והרה אעני ג’והר אלמאדה אלתי תכון מנהא פהד’א מא לא חילה פיה ואנת עאלם בהד’א כלה פלא פאידה פי אלתטויל פי ביאנה.

וקד עלמת איצ’א אפעאל הד’ה אלקוה אלמתכ’ילה מן חפט’ אלמחסוסאת ותרכיבהא ואלמחאכאה אלתי פי טביעתהא ואן אעט’ם פעלהא ואשרפה אנמא יכון ענד סכון אלחואס ותעטלהא ען אפעאלהא חיניד’ יפיץ’ עליהא פיץ’ מא בחסב אלתהיו הו אלסבב פי אלמנאמאת אלצאדקה והו בעינה סבב אלנבוה ואנמא יכ’תלף באלאכת’ר ואלאקל לא באלנוע קד עלמת תראדף קולהם חלום אחד מששים בנבואה ולא יקע אלתקדיר בין שיין מכ’תלפין באלנוע מא יסוג אן יקאל כמאל אלאנסאן כד’א וכד’א צ’עף מן כמאל אלפרס וקד כררוא הד’א אלמעני פי בראשית רבה וקאלוא נובלת נבואה חלום והד’א תשביה עג’יב וד’לך אן אלנובלת הי אלפרי בעינה ושכ’צה גיר אנה סקט קבל כמאלה וקבל אן יחין לה כד’לך פעל אלקוה אלמתכ’ילה פי חאל אלנום הו פעלהא פי חאל אלנבוה אלא אן פיהא תקציר ולם תצל גאיתהא ולאי שי נעלמך מן כלאמהם ז”ל ונתרך נצוץ אלתורה אם יהיה נביאכם י”י במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו פקד אכ’ברנא תעאלי בחקיקהֵ אלנבוה ומאהיתהא ואעלמנא אנה כמאל יאתי בחלום או במראה מראה משתק מן ראה והו אן יחצל ללקוה אלמתכ’ילה מן כמאל אלפעל חתי תרי אלשי כאנה מן כ’ראג’ ויכון אלאמר אלד’י אבתדאוה מנהא כאנה ג’אהא עלי טריק אלאחסאס אלכ’ארג’ והד’אן אלקסמאן פיהמא מראתב אלנבוה כלהא כמא סיבין אעני במראה או בחלום. וקד עלם אן אלאמר אלד’י יכון אלאנסאן פי חאל יקט’תה ותצרף חואסה משתגלא בה ג’דא מכבא עליה מתשוקא לה הו אלד’י תפעל אלקוה אלמתכ’ילה פיה פי חאל אלנום ענד פיץ’ אלעקל עליהא בחסב תהיוהא. ואלתמת’יל פי הד’א ותכת’יר אלקול פיה פצ’ל אד’ הד’א אמר בין קד ערפה כל אחד והו שבה אדראך אלחואס אלד’י לא יכ’תלף פיה אחד מן סאלמי אלפטר.

ובעד הד’ה אלמקדמאת פלתעלם. אנה אד’א כאן שכ’ץ מן אלנאס ג’והר דמאגה פי אצל ג’בלתה עלי גאיהֵ אעתדאלה פי צפא מאדתה ומזאג’ה אלכ’אץ בכל ג’ז מן אג’זאיה ופי מקדארה ווצ’עה ולם תעקה עואיק מזאג’יה מן אג’ל עצ’ו אכ’ר ת’ם אן ד’לך אלשכ’ץ תעלם ותחכם חתי כ’רג’ מן אלקוה אלי אלפעל וצאר לה עקל אנסאני עלי כמאלה ותמאמה וכ’לק אנסאניה טאהרה מעתדלה וכאנת תשוקאתה כלהא ללעלם באסראר הד’א אלוג’וד ומערפהֵ אסבאבה ופכרתה אבדא מקבלה עלי אלאמור אלשריפה ואעתנאוה אנמא הו במערפהֵ אלאלאה ואעתבאר אפעאלה ומא ינבגי אן יעתקד פי ד’לך ויכון קד תעטל פכרה ובטל תשוקה ללאמור אלבהימיה אעני אית’אר לד’הֵ אלאכל ואלשרב ואלנכאח ובאלג’מלה אלחאסה אללאמסה אלתי בין ארסטו פי אלאכ’לאק וקאל באן הד’ה אלחאסה עאר עלינא ומא אחסן מא קאל ומא אצח כונהא עארא לאנהא לנא מן חית’ נחן חיואן לא גיר כסאיר אלבהאים וליס פיהא שי מן מעני אלאנסאניה אמא סאיר אלאלתד’אד’את אלחסיה מת’ל אלשם ואלסמע ואלרויה פאנהא ואן כאנת ג’סמאניה פקד תוג’ד פיהא וקתא מא לד’ה ללאנסאן מן חית’ הו אנסאן כמא בין ד’לך ארסטו. וקד אטרד בנא אלקול פי מא ליס מן אלגרץ’ לכנה מחתאג’ אליה אד’ אכת’ר פכר אלמתמיזין מן אהל אלעלם משגולה בלד’את הד’ה אלחאסה ומתשוקון הם אליהא ויעג’בון מע ד’לך כיף ליס יתנבאון אן כאנת אלנבוה ממא פי אלטבע. וכד’לך ילזם איצ’א אן יכון הד’א אלשכ’ץ קד תעטלת פכרתה ובטל תשוקה ללריאסאת אלגיר חקיקיה אעני טלב אלגלבה או תעט’ים אלעואם לה ואסתג’לאב כראמתהם וטאעתהם למג’רד ד’לך. בל ינט’ר אלנאס כלהם בחסב אחואלהם אלתי הם בחסבהא בלא שך אמא כאלסאימה או כאלמפתרסה אלתי לא יפכר אלכאמל אלמתוחד אד’א פכר פיהא גיר פי וג’ה אלכ’לאץ מן אד’יהֵ אלמוד’י מנהא אן אתפקת לה מעהא משארכה או אלאסתנפאע במא יסתנפע בה מנהא אן אצ’טר לד’לך פי צ’רוריה מן צ’רוריאתה פאלשכ’ץ אלד’י הד’ה צפתה לא שך אנה ענד מא תפעל קותה אלמתכ’ילה אלתי הי עלי אכמל מא יכון ויפיץ’ עליהא מן אלעקל בחסב כמאלה אלנט’רי פאנה לא ידרך אלא אמורא אלאהיה גריבה ג’דא ולא ירי גיר אללה ומלאיכתה ולא ישער ולא יחצל לה עלם אלא באמור הי ארא צחיחה ותדביראת עאמה לצלאח אלנאס בעצ’הם מע בעץ’.

ומעלום אן הד’ה אלת’לת’ה אגראץ’ אלתי צ’מנאהא והי כמאל אלקוה אלנאטקה באלתעלם וכמאל אלקוה אלמתכ’ילה באלג’בלה וכמאל אלכ’לק בתעטיל אלפכרה פי ג’מיע אללד’את אלבדניה ואזאלהֵ אלשוק לאנואע אלתעט’ימאת אלג’אהליה אלשרירה יתפאצ’ל פיהא אלכאמלון תפאצ’לא כת’ירא ג’דא ובחסב אלתפאצ’ל פי כל גרץ’ מן הד’ה אלת’לת’ה אגראץ’ יכון תפאצ’ל דרג’את אלאנביא כלהם.

וקד עלמת אן כל קוה בדניה פאנהא תכל ותצ’עף ותכ’תל וקתא ותצח וקתא אכ’ר והד’ה אלקוה אלמתכ’ילה קוה בדניה בלא שך פלד’לך תג’ד אלאנביא תעטלת נבותהם ענד אלחזן או אלגצ’ב ונחוהמא קד עלמת קולהם אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ואן יעקב אבינו לם יאתה וחי טול איאם חזנה לאשתגאל קותה אלמתכ’ילה בפקד יוסף ואן משה עליה אלסלאם לם יאתה וחי עלי מא כאן יאתיה מן קבל מן בעד נובהֵ אלמרגלים אלי אן פני דור המדבר בג’מלתהם למא עט’ם עליה אמרהם בשדהֵ תג’ניהם ואן כאן עליה אלסלאם לם תכן ללקוה אלמתכ’ילה פי נבותה מדכ’ל בל פיץ’ אלעקל עליה דון תוסטהא כמא ד’כרנא מראת אנה לם יתנבא באלמת’ל כסאיר אלנביין וסיבין ד’לך וליס הד’א גרץ’ אלפצל.

וכד’לך איצ’א תג’ד בעץ’ אלאנביא תנבאוא מדהֵ מא ת’ם ארתפעת ענהם אלנבוה ולם יכן ד’לך מסתמרא לעארץ’ טרי. והד’א הו אלסבב אלד’אתי אלקריב פי ארתפאע אלנבוה פי זמאן אלגלות בלא שך אי עצלות או עצבות תכון ללאנסאן בחאלה מן אלחאלאת אשד מן כונה עבדא ממלוכא מסתרקא ללג’אהליה אלפסקה אלד’ין ג’מעוא עדם אלנטק אלחקיקי וכמאל שהואת אלבהאים ואין לאל ידך ובהד’א תואעדנא והו אלד’י אראד בקולה ישוטטו לבקש את דבר י”י ולא ימצאו וקאל מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מי”י והד’א צחיח בין אלעלה לאן אלאלה קד תעטלת. והו אלסבב איצ’א פי רג’וע אלנבוה לנא עלי מעתאדהא לימות המשיח מהרה יגלה כמא ועד:

Placeholder text

דע – כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע שופע מאת האלוה ית׳ וית׳ באמצעות השכל הפועל, על הכח הדברי תחלה, ואחר כן ישפע על הכח המדמה. וזאת היא היותר עליונה שבמדרגות האדם ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו; והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה, וזה – ענין אי אפשר בכל איש בשום פנים ואינו ענין יגיע אליו בשלמות בחכמות העיוניות והטבת המדות – ואפילו יהיו כולם בתכלית מה שיוכלו להיות מן הטוב והנאה שבהם – עד שיחובר אל זה שלמות הכח המדמה בעיקר היצירה בתכלית מה שאפשר. וכבר ידעת, ששלמות אלו הכוחות הגופיות אשר מכללם – הכח המדמה, אמנם הוא נמשך לטוב שבמזגים שיהיה לאבר ההוא הנושא לכח ההוא, ולטוב שבשיעורים שיהיה לו, ולזכה שבלחות שתהיה לו. וזה – ענין אי אפשר שיתמלא חסרונו בהנהגה בשום פנים – כי האבר שמזגו רע בשורש היצירה, תכלית ההנהגה המשוה לו – שתעמידהו על קצת בריאות לא שתחזירהו למעולה שבתכונותיו. אמנם אם יהיה חליו בשיעורו, או בהנחתו, או בעצמו – רצוני לומר: עצם החומר אשר נתהוה ממנו – זה – מה שאין תחבולה בו. ואתה יודע זה כולו ואין תועלת להאריך בבאורו.

וכבר ידעת עוד פעולות זה הכח המדמה מזכור המוחשים והרכבתם והחיקוי אשר בטבעו, ושהגדולה שבפעולותיו והנכבדת שבהם, אמנם תהיה בנוח החושים ובביטולם מפעולותיהם, אז ישפע עליו קצת שפע כפי ההכנה. הוא – הסיבה בחלומות הצודקות, והוא בעצמו – סיבת הנבואה; ואמנם יתחלף ברב או במעט לא במין. כבר ידעת המשך מאמרם ״חלום – אחד מששים בנבואה״ – ולא יפול השיעור בין שני דברים מתחלפים במין אין ראוי שיאמר: ׳שלמות האדם כך וכך פעמים משלמות הסוס׳. וכבר השיבו זה הענין ב׳בראשית רבה׳ ואמרו: ״נובלת נבואה – חלום״ – וזה דימוי נפלא. וזה כי ה׳נובלת׳ הוא ה׳פרי׳ בעצמו ואישו אלא שנפל קודם שלמותו וקודם שיתבשל; כך פועל הכח המדמה בעת השנה הוא פעולתו בעת הנבואה אלא שיש בו קצור ולא הגיע אל תכלית. ולמה נודיעך זה מדבריהם ׳ז״ל׳ ונניח כתובי ה׳תורה׳? – ״אם יהיה נביאכם יי – במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו״ – הנה כבר הגיד לנו ית׳ אמיתת הנבואה ומהותה והודיענו שהיא – שלמות יבוא ב׳חלום׳ או ב׳מראה׳ – ו׳מראה׳ – נגזר מן ׳ראה׳ – והוא שיגיע לכח המדמה משלמות הפועל עד שיראה הדבר כאילו הוא מחוץ, ויהיה הענין אשר יראהו כאילו בא לו על דרך ההרגשה היוצאת. ואלו שני החלקים בהם – מדרגות הנבואה כולם כמו שיתבאר – רצוני לומר: ב׳מראה׳ או ב׳חלום׳. וכבר נודע שהענין אשר יהיה האדם בעת יקיצתו והשתמש חושיו מתעסק בו מאד שוקד עליו נכסף לו – הוא אשר יעשה הכח המדמה בו בעת השנה בהשפיע השכל עליו כפי הכנתו. וההמשל בזה והרבות המאמר בו – מותר, שזה הענין מבואר כבר ידעהו כל אדם, והוא דומה להשגת החושים, אשר לא יחלק בה שום אדם משלמי הדעת, המוטבעת באדם.

ואחר אלו ההקדמות תדע כי כשיהיה איש מן האנשים עצם מוחו בעיקר בריאתו – על תכלית שויו, בזכות חמרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובשיעורו והנחתו ולא ימנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר; ואחר כן האיש ההוא למדוהתחכם עד שיצא מן הכח אל הפועל והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו, ומדות אנושיות טהורות שוות, והיו תשוקותיו כולם – לדעת סודות זה המציאות וידיעת סיבותיו, ומחשבתו לעולם נשקפת לענינים הנכבדים, והשגחתו אמנם היא בידיעת האלוה ובחינת פעולותיו ומה שצריך שיאמן בזה; ויהיה – מי שכבר התבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לענינים הבהמיים – רצוני לומר: בחירת תענוג המאכל והמשתה והמשגל – ובלבד – החוש הממשש אשר באר אריסטו במדות ואמר בשזה החוש – חרפה לנו – – וכן ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לרשיות ולשררות שאינם אמיתיות – רצוני לומר: בקשת הניצוח או הגדיל העם לו והמשיך כבודם אליו ועבודתם מפני זה לבדו; אבל יראה האנשים כולם כפי עניניהם אשר הם לפי הענינים ההם בלא ספק כבהמה או כחיה, אשר לא יחשוב השלם המתיחד כשיחשוב בהם אלא בצד ההנצל מהזק המזיק מהם – כשיזדמן לו עמהם השתתפות, או לקבל תועלת במה שיקובל בו תועלת מהם אם יצטרך אליו לצורך מצרכיו; – – – והאיש אשר זה תארו – אין ספק כשיעשה כוחו המדמה אשר הוא בתכלית השלמות, וישפע עליו מן השכל כפי שלמותו העיוני – שלא ישיג אלא ענינים אלהיים נפלאים מאד, ולא יראה זולת האלוה ומלאכיו, ולא ישער ולא תהיה לו ידיעה אלא בענינים הם דעות אמתיות והנהגות כוללות לתיקון בני האדם קצתם עם קצתם.

וידוע שאלו השלושה ענינים אשר כללנום – והם שלמות הכח הדברי בלימוד, ושלמות הכח המדמה ביצירה, ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופיים והסר התשוקה למיני ההגדלות הסכליות הרעות – יש בהם בין השלמים יתרון רב בזה על זה מאד; ולפי זה היתרון בכל ענין משלשת הענינים האלה יהיה יתרון מדרגות הנביאים כולם זו על זו.

וכבר ידעת, כי כל כח גופני יחלש וילאה ויפסד עת ויבריא עת אחרת; וזה הכח המדמה – כח גופני בלא ספק; ולזה תמצא הנביאים תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם. כבר ידעת אמרם ״אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות״; וש׳יעקב אבינו׳ לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כוחו המדמה בהפקד יוסף; ושמשה עליו השלום לא באתהו נבואה – כבואה מקודם – מאחר תאונת ה׳מרגלים׳, עד שמתו כל ׳דור המדבר׳ בעבור שנלאה לסבלם לרוב תלונותיהם – ואף על פי שהוא עליו השלום לא היה לכח המדמה בנבואתו מבוא אבל שפע השכל עליו מבלתי אמצעיותו – כמו שזכרנו פעמים שהוא לא יתנבא במשל כשאר הנביאים. והנה יתבאר זה ואין ענין הפרק.

וכן עוד תמצא קצת הנביאים נבאו מדת זמן אחת ואחר כן נפסקה הנבואה מהם ולא התמידה להם בעבור מקרה שנתחדש. ולא היא הסיבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה בזמן ה׳גלות׳ בלא ספק, כלומר: ׳עצלות׳ או ׳עצבות׳ שיהיה לאדם בענין מן הענינים, יותר רע מהיותו עבד נקנה נעבד לסכלים הזונים, אשר קבצו העדר הדיבר האמיתי ותגבורת כל התאוות הבהמיות – ׳ואין לאל ידך׳. ובזה יעדנו רע והוא אשר רצה באמרו: ״ישוטטו לבקש את דבר יי ולא ימצאו״; ואמר: ״מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מיי״; וזה – אמת מבואר העילה כי הכלי כבר נתבטל. והוא הסיבה גם כן בשוב הנבואה לנו על מנהגה ׳לימות המשיח – מהרה יגלה – כמו שיעד.

Sache que la prophétie, en réalité(3)Littéralement: la réalité de la prophétie et sa quiddité., est une émanation de Dieu, qui se répand, par l’intermédiaire de l’intellect actif, sur la faculté rationnelle d’abord, et ensuite sur la faculté imaginative; c’est le plus haut degré de l’homme et le terme de la perfection à laquelle son espèce peut atteindre, et cet état est la plus haute perfection de la faculté imaginative. C’est une chose qui ne saurait nullement exister dans tout homme, et ce n’est pas une chose à laquelle on puisse arriver en se perfectionnant dans les sciences spéculatives et par l’amélioration des mœurs, dussentelles toutes être les meilleures et les plus belles, sans qu’il s’y joigne la plus grande perfection possible de la faculté de l’imagination dans sa formation primitive. Tu sais que la perfection de ces facultés corporelles, du nombre desquelles est la faculté imaginative, dépend de la meilleure complexion possible de tel organe portant telle faculté, de sa plus belle proportion et de la plus grande pureté de sa matière(4)Ibn-Tibbon rend ici le mot מאדה̈, matière, par ליחה, humeur; il en fait de même dans plusieurs autres passages. Voy., par exemple, le chap. LXXII de la Ire partie, texte arabe, fol. 102 a, et trad. franç., p. 368.; c’est là une chose dont il n’est nullement possible de réparer la perte(1)Ibn-Tibbon n’a pas rendu les mots יגׄבר פאיתה או; la version d’Al-’Harîzi porte: וזה הדבר לא יתכן להשיג מה שאבד ממנו או למלאות חםרונו., ou de suppléer la défectuosité, au moyen du régime. Car l’organe dont la complexion a été mauvaise dès le principe de sa formation, le régime réparateur peut tout au plus le conserver dans un certain degré de santé, sans pouvoir le ramener à la meilleure constitution possible; mais, si son infirmité provient de sa disproportion(2)Littéralement: de sa mesure, c’est-à-dire de son volume trop grand ou trop petit., de sa position, ou de sa substance, je veux dire de la matière même dont il a été formé, alors il n’y a pas moyen d’y remédier(3)Littéralement: il n’y a pour cela aucun artifice.. Tu sais bien tout cela; il serait donc inutile d’entrer à ce sujet dans de longues explications.

Tu connais aussi les actions de cette faculté imaginative, consistant à garder le souvenir des choses sensibles, à les combiner(4)Cf. Ibn-Sînâ, dans le résumé de Schahrestàni, p. 416 (trad. all., t. II, p. 314), où il est dit de la faculté imaginative, qu’elle garde le souvenir de ce que le sens commun a reçu des (cinq) sens, et qu’elle le conserve quand les choses sensibles ont disparu ., et, ce qui est (particulièrement) dans sa nature, à retracer (les images); son activité(5)Le texte porte: et que son activité etc.; la conjonction ואן, et que, se rattache au verbe עלמת (tu connais, tu sais) qui se trouve au commencement de la phrase. la plus grande et la plus noble n’a lieu que lorsque les sens reposent et cessent de fonctionner, et c’est alors qu’il lui survient une certaine inspiration, (qui est) en raison de sa disposition, et qui est la cause des songes vrais(6)Voy. ci-dessus, p. 267, note 2. et aussi celle de la prophétie. Elle ne diffère que par le plus et le moins, et non par l’espèce(7)C’est-à-dire: l’inspiration en question est de la même espèce dans les songes et dans la prophétie, et elle ne diffère que par le plus ou moins d’intensité, étant beaucoup plus forte dans la prophétie que dans les songes. — Le verbe יכׄתלף, qui est au singulier masculin, se rapporte à פיץׄ, inspiration, et c’est à tort qu’Ibn-Tibbon l’a rendu par le pluriel יתחלפו.. Tu sais qu’ils (les docteurs) ont dit à différentes reprises: «le songe est un soixantième de la prophétie(1)Voy. Talmud de Babylone, traité Berakhôth, fol. 57 b.»; mais on ne saurait établir une proportion entre deux choses spécifiquement différentes, et il ne serait pas permis de dire par exemple: la perfection de l’homme est autant de fois le double de la perfection du cheval. Ils ont répété cette idée dans le Beréschîth rabbâ, en disant: «Le fruit abortif de la prophétie est le songe(2)Voy. Beréschîth rabbâ, sect.17 (f.14, col.4), et sect.44 (f.39, col.3).». C’est là une comparaison remarquable: en effet le fruit abortif (נובלת) est identiquement le fruit lui-même, si ce n’est qu’il est tombé avant sa parfaite maturité(3)Littéralement: avant sa perfection et avant d’avoir mûri.; de même, l’action de la faculté imaginative pendant le sommeil est la même que dans l’état de prophétie, si ce n’est qu’elle est encore insuffisante et qu’elle n’est pas arrivée à son terme. — Mais pourquoi t’instruirions-nous par les paroles des docteurs et laisserions-nous de côté les textes du Pentateuque? (Comme par exemple:) Si c’est un prophète d’entre vous, moi, l’Éternel, je me fais connaître à lui dans une vision, je lui parle dans un songe (Nombres, 12, 6). Ici Dieu nous a fait connaître le véritable être de la prophétie, et nous a fait savoir que c’est une perfection qui arrive dans un songe ou dans une vision. Le mot vision (מראה) est dérivé de voir (ראה); car il arrive à la faculté imaginative d’agir si parfaitement, qu’elle voit la chose comme si elle existait au dehors et que la chose qui n’a son origine que dans elle(4)Les mss. ont, les uns אבתדאה, les autres אבתדא ou אבתדי. Ibn-Tibbon traduit: אשר יראהו (la chose qu’elle voit); il a donc lu, dans sa copie arabe, אלדׄי תראה, avec l’omission du mot מנהא, leçon qu’on trouve dans le ms. de Leyde, n° 18. Dans le ms. unique de la version d’Al-’Harîzi, ce passage manque. Nous adoptons la leçon אבתדאה, que nous considérons comme un nom d’action avec suffixe, en prononçant (son commencement ou son origine). lui semble être venue par la voie de la sensation extérieure. Dans ces deux parties, je veux dire dans la vision et dans le songe, sont renfermés tous les degrés de la prophétie. On sait que la chose dont l’homme, dans l’état de veille et en se servant de ses sens, est très occupé, à laquelle il s’applique et qui est l’objet de son désir, (que cette chose, dis-je) est aussi celle dont s’occupe la faculté imaginative pendant le sommeil, lorsque l’intellect (actif) s’épanche sur elle, selon qu’elle y est préparée. Il serait superflu de citer des exemples pour cela et d’en dire davantage; car c’est une chose claire que chacun connaît, et il en est comme de la perception des sens, contre laquelle aucun des hommes de bon sens n’élève d’objection.

Après ces préliminaires, il faut savoir qu’il s’agit ici d’un individu humai(1)Littéralement: que, s’il y avait un individu humain etc. Nous nous sommes vu obligé de modifier légèrement, dans notre traduction, les premiers mots de cette phrase, qui commence une longue période hypothétique énumérant toutes les qualités physiques et morales requises pour l’inspiration prophétique, et dont le complément grammatical ne commence qu’aux mots: פאלשכׄץ אלדׄי הדׄה צפתה (fol. 79 b, ligne 10). S’il y avait un individu humain, dit l’auteur, qui possédât toutes les qualités qui vont être énumérées, cet individu, entraîné par l’action de sa faculté imaginative parfaite et appelant par sa perfection spéculative l’inspiration de l’intellect actif, percevrait indubitablement des choses divines, extraordinaires, etc. (ci-après, p. 286). — Il était d’autant plus nécessaire, pour la clarté, de couper cette période, que l’auteur lui-même en a perdu le fil et s’est interrompu par une petite digression sur un passage de l’Éthique d’Aristote., dont la substance cérébrale, dans sa formation primitive, serait extrêmement bien proportionnée, par la pureté de sa matière et de la complexion particulière à chacune de ses parties, par sa quantité et par sa position, et ne subirait point de dérangements de complexion de la part d’un autre organe. Ensuite, (il faudrait) que cet individu eût acquis la science et la sagesse, de manière à passer de la puissance à l’acte(2)C’est-à-dire, de manière que toutes les facultés qu’il possède en puissance pussent se développer et passer à la réalité ou à l’acte.; qu’il possédât une intelligence humaine toute parfaite et des mœurs humaines pures et égales(1)Il faut se rappeler que, selon Aristote, la vertu consiste à éviter les extrêmes et à savoir tenir dans nos penchants un juste milieu raisonnable, également éloigné du trop et du trop peu. Voy. Éthique à Nicomaque, liv. II, chap. 5 et 6.; que tous ses désirs se portassent sur la science des mystères de cet univers et sur la connaissance de leurs causes; que sa pensée se portât toujours sur les choses nobles; qu’il ne se préoccupât que de la connaissance de Dieu, de la contemplation de ses œuvres et de ce qu’il faut croire à cet égard; et enfin, que sa pensée et son désir fussent dégagés des choses animale(2)Mot à mot: que sa pensée fût oisive et son désir inoccupé à l’égard des choses animales., telles que la recherche des jouissances que procurent le manger, le boire, la cohabitation, et, en général, le sens du toucher, sens dont Aristote a expressément dit, dans l’Éthique, qu’il est une honte pour nous(3)Voy. Éthique à Nicomaque, liv. III, chap. 13, où Aristote dit, en parlant du sens du toucher: Καὶ δόξειεν ἂν διϰαίως ἐπονείδιστος εἶναι, ὅτι οὐχ ᾗ ἄνθρωποί ἐσαεν ὑπάρχει, ἀλλ’ ᾗ ζῷα.. — [Et que c’est bien ce qu’il a dit! et combien il est vrai qu’il (ce sens) est une honte pour nous! car nous ne le possédons qu’en tant que nous sommes des animaux, comme les autres bêtes brutes, et il ne renferme rien qui s’applique à l’idée de l’humanité. Quant aux autres jouissances sensuelles, telles que celles de l’odorat, de l’ouïe et de la vue, bien qu’elles soient corporelles, il s’y trouve parfois un plaisir pour l’homme en tant qu’homme, comme l’a exposé Aristote. Nous avons été entraîné ici à parler de ce qui n’est pas dans notre but (actuel), mais cela était nécessaire; car trop souvent les pensées des savants distingués se préoccupent des plaisirs du sens en question et les désirent, et néanmoins ils s’étonnent de ne pas être prophètes(4)Les mss. ont généralement la forme vulgaire יתנבוא, quelques-uns יתנבון; nous avons écrit plus correctement ., puisque, (disent-ils) la prophétie est quelque chose qui est dans la nature (de l’homme).] — Il faudrait aussi que la pensée et le désir de cet individu fussent dégagés des ambitions vaines(1)Littéralement: non vraies, ou non réelles; c’est-à-dire, des ambitions qui se portent sur des choses vaines, dénuées de toute véritable valeur., je veux parler du désir de dominer ou d’être exalté par les gens du peuple et de se concilier leurs hommages et leur obéissance sans aucun autre but(2)Littéralement: uniquement pour cela, c’est-à-dire pour le seul plaisir de recevoir des hommages et d’être respecté et obéi. Selon Abravanel (l. c., fol. 38 a), l’auteur ferait allusion aux vues ambitieuses du prophète Mohammed. [car on doit plutôt considérer tous les hommes selon leurs positions(3)Nous considérons cette phrase comme une parenthèse, par laquelle l’auteur s’explique plus clairement sur ce qu’il a voulu indiquer par les mots uniquement pour cela; il dit donc que le véritable sage, loin de chercher une puérile satisfaction dans les vains hommages de la foule, ne doit faire cas du respect et de la soumission que les hommes peuvent lui témoigner, qu’autant que ceux-ci se trouvent en position de lui être utiles ou de lui nuire., par rapport auxquelles ils sont assurément semblables, les uns aux bêtes domestiques, les autres aux bêtes féroces, sur qui l’homme parfait et solitaire(4)Il me semble que par solitaire l’auteur entend ici le sage, qui s’isole de la société des hommes, afin de se trouver hors des atteintes de leurs vices et de ne pas être troublé dans ses méditations; c’est le sage dont parle Ibn-Bâdja dans son traité du Régime du solitaire. Voy. mes Mélanges de philosophie juive et arabe, p. 388 et suiv. ne porte sa pensée, — si toutefois il y pense, — que pour se préserver du mal qu’elles peuvent lui faire, si par hasard il a affaire à elles, ou pour tirer profit des avantages qu’elles peuvent offrir, quand il s’y trouve réduit pour un besoin quelconque]. — Si donc, dans un individu tel que nous venons de le décrire, la faculté imaginative aussi parfaite que possible était en pleine activité, et que l’intellect (actif) s’épanchât sur elle en raison de la perfection spéculative de l’individu, celui-ci ne percevrait indubitablement que des choses divines fort extraordinaires, ne verrait que Dieu et ses anges, et la science qu’il acquerrait n’aurait pour objet que des opinions vraies et des règles de conduite embrassant les bonnes relations des hommes les uns avec les autres.

On sait que, dans les trois choses que nous avons posées pour conditions, à savoir, la perfection de la faculté rationnelle au moyen de l’étude, celle de la faculté imaginative dans sa formation (primitive), et celle des mœurs (qui s’obtient) lorsqu’on dégage sa pensée de tous les plaisirs corporels et qu’on fait taire le désir de toute espèce de sottes et pernicieuses grandeurs, (que dans ces trois choses, dis-je) les hommes parfaits ont une grande supériorité les uns sur les autres, et c’est en raison de la supériorité dans chacune de ces trois choses que tous les prophètes sont supérieurs en rang les uns aux autres.

Tu sais que toute faculté corporelle, tantôt s’émousse, s’affaiblit et se détériore, et tantôt se corrobore. Or, cette faculté imaginative est indubitablement une faculté corporelle; c’est pourquoi tu trouveras que les prophètes, pendant la tristesse, la colère et autres (sentiments) semblables, cessent de prophétiser. Tu sais que les docteurs disent que «la prophétie n’arrive ni pendant la tristesse, ni pendant l’abattement(1)Voy. Talmud de Babylone, traité Schabbath, fol. 30 b.»; que notre patriarche Jacob n’eut point de révélation pendant les jours de son deuil, parce que sa faculté imaginative était occupée de la perte de Joseph(2)Voy. Pirké Rabbi Eli’ézer, chap. XXXVIII, et cf. Maïmonide, Huit chapitres, ou Introduction au traité Aboth, chap. VII., et que Moïse n’eut pas de révélation, comme auparavant, depuis le malheureux événement(3)נובה̈ signifie un accident malheureux. La traduction d’Ibn-Tibbon, qui a תלונת, murmure, n’est pas exacte. Al-’Harîzi traduit: אחר נבואת המרגלים (après la prophétie des explorateurs), ce qui est un non-sens; au lieu de נובה̈, il a lu נבוה̈, leçon qu’a en effet le ms. de Leyde, n° 18. des explorateurs et jusqu’à ce que la génération du désert eût péri tout entière(4)Voy. Talmud de Babylone, traité Ta’anîthé, fol. 30 b., parce qu’il était accablé par l’énormité de leur crime [quoique, du reste, la faculté imaginative n’entrât pour rien dans sa prophétie et que l’intellect (actif) s’épanchât sur lui sans l’intermédiaire de cette faculté(1)L’auteur, après avoir allégué incidemment l’exemple de Moïse, qui confirme, en thèse générale, la sentence des docteurs qu’il vient de citer, a jugé nécessaire d’ajouter que cet exemple ne s’applique pas, comme celui de Jacob, à la réflexion qu’il vient de faire sur la matérialité de la faculté imaginative, puisque celle-ci n’entrait pour rien dans la prophétie de Moïse. Selon Éphôdi, l’auteur aurait voulu faire entendre ici, sans oser le dire clairement, que Moïse lui-même avait besoin, jusqu’à un certain point, de la faculté imaginative, pour prédire l’avenir. Abravanel (l. c., fol. 35 a) considère cette opinion d’Éphôdi comme une véritable hérésie.; car, comme nous l’avons dit plusieurs fois, il ne prophétisait pas, comme les autres prophètes, par des paraboles(2)Voy. les passages indiqués plus haut, p. 277, note 2., chose qui sera encore exposée ailleurs et qui n’est pas le but de ce chapitre].

De même, tu trouveras que certains prophètes, après avoir prophétisé pendant un certain temps, furent dépouillés de la prophétie, qui, à cause d’un accident survenu, ne pouvait se continuer(3)Littéralement: et cela ne pouvait se continuer; le mot דׄלך, cela, cette chose, se rapporte à la prophétie. Al-’Harîzi traduit littéralement: וזה לא היה נוהג; Ibn-Tibbon: ולא התמידה להם, et elle ne se continua pas pour eux.. C’est là, indubitablement, la cause essentielle et immédiate pour laquelle la prophétie a cessé au temps de la captivité; peut-il exister pour un homme, dans une circonstance quelconque, un motif plus grave d’abattement ou de tristesse(4)Littéralement: quel abattement ou (quelle) tristesse peut-il exister pour un homme, dans une circonstance quelconque (qui soit) plus grave etc. — Ibn-Tibbon a rendu ce passage inexactement, en se méprenant sur le sens du mot אי, qu’il a prononcé , et qu’il a rendu par כלומר, à savoir, tandis qu’il faut prononcer ; cette erreur l’a engagé à ajouter un ו conjonctif au mot אשד et à traduire ויותר חזק. Le seul ms. de Leyde, n° 18, a la leçon ואשד, qui peut bien n’être qu’une prétendue correction faite d’après la version d’Ibn-Tibbon. Al-’Harîzi n’a pas mieux compris ce passage: il traduit: כי הוא עצכות או עצלות אשר ימצא אדם בעניניו וכל שכן בהיותו עבד וכו׳., que d’être esclave, propriété (d’un autre) et soumis à des hommes ignorants et impies qui joignent l’absence de la véritable raison à la plénitude des concupiscences animales, et de ne rien pouvoir contre cela(1)Les mots hébreux ואין לאל ידך (littéralement: sans qu’il soit au pouvoir de ta main) sont empruntés au Deutéronome, chap. XXVIII, verset 32. Dans les éditions de la version d’Ibn-Tibbon, ידו est une faute d’impression; les mss. ont ידך.? C’est là ce dont nous avons été menacés, et c’est ce qu’on a voulu dire par ces mots: Ils erreront pour chercher la parole de l’Éternel, et ils ne la trouveront pas (Amos, 8, 12); et on a dit encore: Son roi et ses princes sont parmi les nations, sans loi; même ses prophètes n’ont pas trouvé de vision de la part de l’Éternel (Lament., 2, 9). Cela est vrai, et la raison en est manifeste; car l’instrument a cessé de fonctionner(2)C’est-à-dire, l’instrument de la prophétie, qui est la force imaginative libre de toute préoccupation.. C’est pour cette môme raison aussi que la prophétie nous reviendra à l’époque du Messie [puisse-t-il bientôt se révéler!], comme on nous l’a promis.

Summary

In this chapter, Maimoindes provides the details for what he thinks Prophecy is. The terminology is quite Farabian, for he begins

Prophecy (النبوة al-nabuwwah ) is, in truth and reality, an emanation (فيض fayd) sent forth (يفيض yufayid) by the Divine Being [Atay has two readings: الله and الإله] through the medium of (بوساطة) the Active Intellect (العقل الفعال), in the first instance to man’s rational faculty (القوة الناطقة), and then to his imaginative faculty (القوة المتخيله); it is the highest degree and greatest perfection man can attain: it consists in the most Perfect development of the imaginative faculty.

The prophet’s ‘imaginative faculty’ is the same as the imaginative faculty we all have in kind, “the difference being one of quantity and not quality”. When ordinary people dream, they are participating in the same activity, but to a miniscule degree compared to a Prophet; Maimonides uses the analogy of an unripe fruit with a ripe fruit: “for the unripe fruit is really the fruit to some extent, only it has fallen from the tree before it was fully developed and ripe”.

He furnishes further proof that prophecy is grounded in the Earthly faculties of human beings by pointing out that even the historical Prophets “are deprived of the faculty of prophesying when they mourn, are angry, or are similarly affected”. And the reason why there are no more prophets in our midst is that the real — one could say material — conditions for Prophecy can not be met in this period of exile before the Messianic period (ayyam al-Masih).

These are the conditions which Maimonides gives:

the person must be physically fit
the person must have “studied and acquired wisdom”, so that “his intellect is as deveoped and perfect as human intellect can be”
of an equanimous temperament
he should be always engaged in contemplating metaphysical matters: “all his desires must aim at obtaining a knowledge of the hidden laws and causes that are in force in the Universe”
an absence of the base desires
lack of desire for “victory, increase of followers, acquiistion of honor”

such a person will undoubtedly perceive nothing but things very extraordinary and divine, and see nothing but God and His angels. His knowledge will only include that which is real knowledge, and his thought will only he directed to such general principles as would tend to improve the social relations between man and man.

Commentary

It is interesting that the fayd or overflow from the Active Intellect occurs first to the rational faculty and second to the imaginative faculty; and yet Maimonides does not claim that Prophecy is a perfection of the rational faculty, but instead claims it is a perfection of the imaginative faculty. He seems to have carefully avoided directly saying that Prophecy implies a perfection of the rational faculty, although the body of this chapter does appear to assume that the prophet has acquired “wisdom” and that “his intellect is as developed and perfect as human intellect can be”. Is a perfection of the imaginative faculty equivalent to a perfection of the intellect? Didn’t he tell us in GP.II.12 that “the imagination … is in fact identical with ‘evil inclination’”?

Spinoza, on the other hand, has no compunction in stating that “Joshua was no Astronomer”, and that many of the Prophets, including Moses, believed in an anthropomorphic God.